תא"מ 31322-10-12 קשר ליסאקר (1988) בע"מ נ' סמדג'ה ואח'

1.לפניי תביעה כספית ע"ס 12,162 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 01.05.2012, בין כלי רכב, מ"ר 51-040-74 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 52-023-55 (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שעיקר האחריות לקרות התאונה יחול על נהג רכב התובעת.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

5.1.אני מעדיף את גרסתו של נהג המשאית, שהייתה אמינה יותר, באשר עדותו הייתה קוהרנטית ומתיישבת עם מוקדי הנזק וההיגיון שבקרות התאונה, זאת על פני גרסתו של נהג רכב התובעת, שגרסתו לא התיישבה עם מוקדי הנזק.

5.2.שוכנעתי כי נקודת המפגש בין שני הרכבים הייתה בין הפינה הקדמית השמאלית של רכב התובעת לבין הגלגל הקדמי הימני של המשאית. לכן, הגעתי למסקנה שהמשאית קדמה לרכב התובעת, בכיוון שער החניון.

5.3.יחד עם זאת, איני פוטר את נהגת רכב המשאית מאחריות לקרות התאונה, באשר היה עליו ליתן דעתו לרכב התובעת, המצוי בצמוד למשאית, טרם סטייתה.