תא"מ 30475-11-12 צפורי ואח' נ' פינדלינג,תא"מ 44855-11-12 צפורי ואח' נ' חי ציון,תא"מ 33945-11-12 צפורי נ' ג'אן זילבר,תא"מ 30509-11-12 צפורי נ' דואניס,תא"מ 44855-11-12 צפורי ואח' נ' חי ציון,תא"מ 33945-11-12 צפורי נ' ג'אן זילבר,תא"מ 30509-11-12 צפורי נ' דואניס,תא"מ 33945-11-12 צפורי נ' ג'אן זילבר,תא"מ 30509-11-12 צפורי נ' דואניס,תא"מ 30509-11-12 צפורי נ' דואניס

1. התובעים הגישו בלשכת ההוצאה לפועל כנגד 4 נתבעות, 4 תובענות נפרדות בסכום קצוב, לתשלום שכר טרחה מוסכם ובסך 4,350 ₪ כל אחת מהן.

כל התובענות נסמכו על הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט") שחתמה כל אחת מארבע הנתבעות בשנת 2002 ו 2003 ובו הסמיכו את התובעים לייצגן במאבקן לשוויון זכויות אלמנות של חיילי מילואים שנפלו בעת שירותם הצבאי בין השנים 1954 ועד 1999 עם זכויות אלמנות חיילי קבע בכל הנוגע לתשלום ביטוח חיים בגין מות בעליהן (להלן: "המאבק").

יש להבהיר כי ביום 19.5.2002 נחקק חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם תשס"ב-2002 לפיו הושוו זכויות אלמנות חיילי המילואים לאילו של אלמנות חיילי קבע אך זאת רק ביחס לאלמנות שבעליהן נהרגו לאחר ינואר 1999.

לטענת התובעים, התברר להם בתחילת 2002 כי זכויות אלמנות לוחמי צוות אויר במילואים אשר יקיריהן נהרגו לפני 1999 הושוו בהחלטה של שר הביטחון דאז, מר עזר ויצמן ז"ל, לאלו של אלמנות חיילי הקבע בנושא ביטוח חיים ובכך נותרו יתר אלמנות חיילי המילואים שנפלו בשירות המדינה לפני 1999, מחוץ למעגל התשלומים ששולמו על ידי המדינה לאלמנות מלחמה, ללא הצדקה.

אין מחלוקת כי התובעים נשאו ונתנו עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל (להלן: "הארגון") לשם ייצוג האלמנות במאבק משפטי וציבורי לתיקון ההפליה וזאת לאחר שניסיונות הארגון לתקן המצב נכשלו.

לטענת התובעים, בדק הארגון מספר עורכי דין וקיבל מהם חוות דעת ולבסוף החליט להמליץ לחברות הארגון להפקיד את הטיפול במאבק לידי התובעים. לשם כך, פרסם הארגון בביטאונו בחודש יוני 2002 את המלצתו הנ"ל וכן שלח איגרת של יו"ר הארגון דאז, הגב' פנינה כהן, לכל החברות בארגון עם אותה המלצה.

לקראת סוף האיגרת נרשם: "לאיגרת זו מצורפים שלושה מסמכים הנדרשים לצורך תחילת המאבק, אותם הנכן מתבקשות למלא ולהחזיר לארגון, מוקדם ככל הניתן, במעטפת המצורפת. המדובר בשאלון פרטים אישיים הנדרשים לצורך התביעה, ייפוי כוח והסכם שכר טרחה."

לטענת התובעים, חתמו הנתבעות על שלושת המסמכים יחד עם כ 900 אלמנות חברות הארגון שחתמו אף הן על הסכם השכ"ט ויפוי הכח.

עוד טוענים התובעים בכתב תביעתם כי השקיעו במשך תקופה של כ 10 שנים ממרצם, זמנם וכספם במאבק הן במישור המשפטי והן במישור הציבורי לקידום המאבק והבאתו לכלל פתרון.

במהלך אותם השנים, ולבקשת יו"ר הארגון, הסכימו התובעים בפברואר 2008 להפחית את שכר טרחתם לשיעור של 7.5% בתוספת מע"מ במקום 12.5% על פי הסכם השכ"ט.

בשנת 2011 נחל המאבק הצלחה וביום 29.12.11 התקבל בכנסת תיקון חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 4) (מענק הוני למקרה מוות בשל נכות או פטירה שאירעה לפני מועד תחולה) התשע"ב-2011 (להלן: "החוק המתקן"). בעקבות תיקון החוק זכאיות הנתבעות לסך של 100,000 ₪ מהמדינה (להלן: "המענק") כאשר עד למועד הגשת התביעה שולמה להן רק מחצית הסכום ובסך 50,000 ₪.

התובעים גזרו את סכום שכר טרחתם בשיעור 7.5% בצירוף מע"מ מהסכום ששולם ובסך 4,350 ₪ כולל מע"מ ותבעום מכל אחת מהנתבעות בארבע תובענות לסכום קצוב אשר אוחדו והובאו לדיון בפני.

2. הנתבעות הגישו התנגדות לביצוע התובענות והתגוננו בטענות כדלקמן:

המלצתה של יו"ר הארגון דאז להפקדת ייצוג האלמנות בידי התובעים היתה נגועה באינטרס כספי מאחר והתובעים הסכימו להעביר בחזרה לארגון חלק מהתשלומים שייגבו על חשבון שכ"ט.

כמו כן, טענו הנתבעות, כולן באותה הלשון, כי לאור דברי יו"ר הארגון כמפורט במכתב הנלווה, סברו כי התשלום ידרש מהן רק במקרה בו יידרש טיפול פרטני בענייניהן. מאחר ולא בוצע כל טפול פרטני בענייניהן – אינן חבות בתשלום שכר הטרחה הנתבע.

הנתבעות טענו בנוסף כי לאחר שהתגלעו מחלוקות בין התובעים לבין יו"ר הארגון דאז הגב' פנינה כהן, ביטלה זו את יפוי הכח שניתן לתובעים על ידי הארגון לגבי כלל הטיפולים המשפטיים שטיפלו בהם עבור הארגון ואף קראה לכל החברות שחתמו בשעתו על יפוי הכח לבטלו. הנתבעות טענו כי אכן במהלך שנת 2006 הודיעו לתובעים על ביטול יפוי הכח והסכם שכ"ט. מאחר ולא נחתם הסכם חדש או יפוי כח חדש – אין כל יריבות עם התובעים.

לבסוף טענו הנתבעות כי הזכאות לתשלום קמה לנתבעות מכח תיקון החוק ולא מכח טיפולם של התובעים בנושא. החוק תוקן במסגרת יוזמה של חברי כנסת ואשר היטיב עם כל האלמנות ללא כל קשר לייצוגן על ידי התובעים.