תא"מ 28186-09-13 גרא נ' הרץ תיק הוצל"פ: 12-12463-13-7

במסגרת התובענה שלפניי מבקשים התובעים לחייב את הנתבע להשיב לידיהם את ההפרש שבין סכום הערבות הבנקאית שהפקידו בידיו במסגרת הסכם שכירות ולהבטחת התחייבויותיהם על פיו, לבין הסכום שקבע ביהמ"ש כי מבטא נכונה את שיעור הנזק שנגרם על ידם למשכיר, במסגרת פס"ד שניתן בהליך נפרד ביום 22.5.13.

הנתבע ביקש להתגונן כנגד התובענה שהוגשה בתחילה ללשכת ההוצל"פ, ולאחר שניתנה הרשות להתגונן הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תוכרע התובענה על סמך סיכומים בכתב בלבד, ללא צורך בשמיעת ראיות.

בהתאמה, יש לראות את הממצאים והקביעות שנקבעו במסגרת הליך קודם כמחייבים אף במסגרת ההליך כאן.

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה משני טעמים: האחד – בשל קיומו של השתק הנובע מכך שהתובעים לא הגישו במסגרת ההליך הקודם (בו פתח הנתבע) תביעה שכנגד, והשני – בשל העובדה שהערבון שהופקד בידיו כמוהו כפיצוי מוסכם, ומשבחר במימושו הרי שאין מקום להשבת הפרשים בשים לב לכך שהתובעים הפרו את ההסכם עפ"י קביעת ביהמ"ש בהליך הקודם, ופיצוי מוסכם מבטא את שיעור הנזק הצפוי במועד עריכת ההסכם, ללא צורך בהוכחת השיעור בפועל.

חוששני כי אין בטענות שהועלו משום הגנה של ממש כנגד התובענה דנן, ואני רואה לנכון לקבל את התביעה במלואה מהנימוקים כדלקמן:

1.במסגרת פסק דינו של ביהמ"ש בת"א 38172-02-12 קבע ביהמ"ש, לאחר שבחן את העדויות, שמע את העדים, התרשם מהמסמכים שהוגשו לפניו ומהימנותם של העדים, כי הנזק שנגרם לנתבע בפועל, בניגוד לטענותיו, עומד על סך של 5,057 ₪ בגין תשלומי המט"ש שלא שולמו ע"י השוכרים בניגוד להתחייבותם, וכן 400 דולרים בגין האיחור בפינוי הנכס. עוד קבע ביהמ"ש שם את הקביעות הבאות:

"27. ... התובע בחר, כפי שעולה מכתב התביעה המפורט שהגיש, לתבוע את הנזקים, שלטענתו נגרמו לו בפועל, ובכך ויתר על הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם".

"28. ... מאחר ועפ"י סעיף 18 לתביעה, התובע חילט ערבות בנקאית שקיבל מהנתבעים, ואשר עמדה על סך של 17,000 ₪, הרי שאין מקום לפסוק לתובע סכום נוסף ואני דוחה את התביעה. הנתבעים ביקשו בסיכומיהם להורות על השבת הערבות – הבקשה נדחית, משאין בפניי תביעה כלשהי מטעם הנתבעים (שלא הגישו תביעה שכנגד)".

2.אשר לטענה כי החילוט של הערבון כמוהו כמימוש הזכות לקבלת פיצוי מוסכם עפ"י ההסכם, קבע כאמור ביהמ"ש במסגרת הממצאים שבפסה"ד הקודם ואשר עמדו בבסיס הכרעתו (ולמעשה בבסיס הדיון שם, שהרי אם לא כך לא היה כל צורך בקיומו) כי המשכיר (הנתבע כאן) בחר לתבוע את הנזקים שנגרמו לו בפועל ולוותר על הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם.

משאלו פני הדברים ממילא אין הנתבע רשאי לטעון היום שמימש את הערבון מכח זכותו לקבלת פיצוי מוסכם, ואין מקום לקבל את הטענה שהוא זכאי למלוא הפיצוי המוסכם ללא צורך בהוכחת נזק, לאחר שניהל הליך ממושך לצורך בירור זכותו לקבלת פיצוי בגין נזקיו בעין, כמפורט בפסה"ד האמור.