תא"מ 27283-09-15 סלמן ואח' נ' אשורוב

עניין לנו בתביעה לנזקי רכוש שנגרמו, לכאורה, במהלך תאונת דרכים בין רכבי הצדדים. הצדדים חלוקים בשאלת עצם התרחשות תאונת הדרכים והנזקים הנטענים לרכב התובעים.

טענות הצדדים

1.התובעים הגישו תביעה כספית כנגד הנתבע בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבם במסגרת תאונת דרכים. לטענתם, ביום 7/10/13 בשעה 8:30 לערך, נסע התובע 2 ברכב לכיוון חניון תחנת הרכבת בהרצליה. לצורך חניית הרכב נהג את רכבו לחניה פנויה מימינו לאחר שנכנס לחניון. רכב הנתבע עמד כל העת ללא כל תזוזה ולפתע נסע הנתבע לאחור ועל אף צפירת התובע לא עצר ופגע עם חלקו האחורי שמאלי ברכב התובע בחלקו הצדדי שמאלי. הנתבע סרב למסור לו את פרטיו, למעט שמו ומספר הטלפון שלו, ועזב את המקום. גם לאחר שיצר עמו קשר טלפוני, סרב הנתבע למסור פרטים וניתק את הטלפון. לפיכך פנה התובע למשטרה, הגיש תלונה וקיבל את פרטי הנתבע לצורך הגשת התביעה. לטענתם, התאונה התרחשה ברשלנותו של הנתבע, ולפיכך, עליו לפצותם בגין נזקיהם.

2.הנתבע מכחיש את טענות התובעים. לטענתו, ניסה הוא להחנות את רכבו בנסיעה לאחור שעה שהתובע ניסה להידחף בינו לבין שורת המכוניות החונות. משהבחין בו התובע, צפר לו ומיד עצר הנתבע את רכבו מבלי שנותר כל מגע בין הרכבים. לפיכך, לא נגרם לתובע כל נזק. הנתבע הופתע משיחת הטלפון של התובע שנערכה לאחר מספר חודשים מזמן האירוע וסירב להמשיך בשיחה. כן מפנה הוא למועד עריכת השומה לרכב התובע ביום 19/11/14, כשנה וחודש לאחר מועד התאונה, ואף כי אין כל אישור לתיקון הנזק.

דיון והכרעה

אחריות לתאונה

3.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בפניי, מצאתי לקבל את גרסת התובע 2 לפיה נסע הנתבע לאחור עם רכבו ופגע ברכב התובעים. גם הנתבע אישר בעצמו כי נסע לאחור ולאחר ששמע את צפירת התובע עצר את רכבו. אלא שלטענתו לא נוצר מגע בין הרכבים. טענתו זו לא נמצאה מהימנה, שכן אילו היה כן הדבר, לא היה התובע 2 עושה מאמצים כדי להשיג את פרטי הנתבע ולתובעו. בין היתר, פנה אליו בשיחת טלפון ולאחר שנענה בסירוב, כעולה מתמליל השיחה בין השניים שצורף לראיות התובעים, פנה בתלונה למשטרה ולאחריו לחוקר בכדי לאתר את כתובת הנתבע לצורך הגשת התביעה. גם תמונות הנזק שצולמו במקום האירוע לא מותירים מקום לספק לפיו הן רכב התובעים והן רכב הנתבע נפגעו מהמגע שנוצר ביניהם. עדותו של התובע 2 נמצאה אמינה ומהימנה עליי, ומצאתי להעדיפה על זו של הנתבע שלא ידע להסביר ולהבהיר מדוע זה לא מסר לתובע את פרטיו כחוק, הגם שלטענתו לא פגע ברכבו. גם הכחשתו את הנזקים העולים מתמונות הנזק היתה כללית ולא משכנעת.

4.אמנם, התובע 2 פנה לנתבע בעניין התאונה לאחר מספר חודשים באמצעות הטלפון, אולם אין בכך כדי לפגוע במהימנות עדות התובע, שהרי אף מתמליל השיחה ניכר כי הנתבע מזהה את התובע ואת אירוע התאונה ולא הכחישה כלל אלא אך טען כלפי התובע הכיצד זה הופיע הוא מאחוריו. אילו היתה טענתו לאי יצירת מגע בין הרכבים נכונה, הרי שדבר זה היה עולה באחת בשיחת הטלפון בין השניים, תוך העלאת תמיהה רבתית לעצם פניית התובע אליו בעניין התאונה. אלא, שהשכל הישר והיגיון הדברים מחייבים כי אין אדם פועל לחינם ויוצר קשר עם צד כלשהו אלמלא קיימת לו טענה מהותית כלפיו. ובמקרה דנן, אך ברור כי התובע פנה לנתבע בשל הנזק שנגרם לרכבו בתאונה זו. גם הטענה לפיה התובע מפברק את הנזק אין בה ממש, שאילו כן, גם טענה זו היתה צריכה להיות מועלית בשיחת הטלפון תוך הכחשה נמרצת של הנתבע לקרות נזק כלשהו או ליצירת מגע בין הרכבים. לפיכך, אותות האמת מצביעים על כי אכן נוצר מגע בין הרכבים ואף נגרמו הנזקים שתועדו על ידי התובע בתמונות.

5.נסיעת הנתבע לאחור, מבלי שזה נתן דעתו לנעשה מאחור, וללא שנקט באמצעים הדרושים כדי למנוע סיכון או פגיעה, מנוגדת להוראת תקנה 45 לתקנות התעבורה, ולפיכך, אין עוד ספק כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע לנוכח התרשלותו בעת נהיגת רכבו לאחור.