תא"מ 26251-07-15 ג.א נ' עיר השעשועים בע"מ

לפניי בקשה של "בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות" (להלן – "בזכות") להשמיע את עמדתה בשאלות המתעוררות בתביעה זו מכוח סעיף 19נג(ב) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1998 (להלן – "חוק השוויון").

1.התובע 1 (להלן – "התובע"), יליד 1977, סובל משיתוק מוחין. הוא מוגבל בתפקודו היומיומי ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים או הליכון. הנתבעת היא חברה שמפעילה את הלונה פארק בתל אביב. ביום 22.4.2014 הגיע התובע ללונה פארק בלוויית אמו (התובעת 2; להלן – "התובעת") והמלווה הקבוע שלו. הוא ביקש לעלות על שניים מ"מתקני האקסטרים" – "קרייזי טוויסטר" ו"רכבת הרים משפחתית". בניגוד לפעמים קודמות, שבהן הוא הורשה להשתמש במתקנים הללו, הפעם לא הרשה לו המנהל במקום להשתמש בהם על סמך חזותו החיצונית. התובעת הפנתה את תשומת לבו של המנהל שהוראות השימוש הכתובות על שלט שנמצא בכניסה למתקנים אינן כוללות הוראה המגבילה אנשים הלוקים במגבלה פיזית מהסוג שהתובע לוקה בה מלהשתמש בהם. אף על פי כן עמד המנהל בסירובו והתובע לא הורשה לעלות.

2.מכאן התביעה שהוגשה בתיק זה שעילתה אפליה. נתבע בגינה פיצוי בסך של 75,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני ופיצוי מרתיע. התובעים טוענים כי הנתבעת לא גיבשה אמת מידה מסודרת ומעמיקה הקובעת מהן המגבלות שבגינן ניתן לקבוע – באופן אובייקטיבי (ולא על סמך חזות חיצונית) – כי עלייה על מתקן כלשהו עלולה לסכן את המשתמש. לטענת התובעים, הנתבעת מותירה את ההחלטה אם להתיר לאדם עם מוגבלות נראית לעין להשתמש במתקן, אם לאו, לשיקול דעתו של מפעיל המתקן, אשר עלול להיות מושפע מדעות קדומות. אותה עת כללו הוראות השימוש במתקנים את ההוראה הזו: "אין כניסה למתקן לאנשים עם מוגבלויות, שכתוצאה מהן אינם יכולים לקיים את הוראות הבטיחות". לטענת התובעים, זוהי הוראה מפלה בהיותה מבחינה בין אנשים עם מוגבלויות לבין אנשים ללא מוגבלויות הבחנה שאינה עניינית. היא משמיעה שהמבחן אם אדם פלוני יכול לעשות שימוש במתקן תוכרע לפי השאלה אם מדובר באדם עם מוגבלות, ולא לפי השאלה אם אותו אדם יכול לעשות שימוש במתקן (בין אם יש לו מוגבלות בין אם לאו). מבחן זה, כך נטען, הוא מפלה.

3.הנתבעת טוענת שהתובע לא הורשה לעלות למתקני האקסטרים מאחר שמנהל המקום – שהתרשם מחזותו החיצונית והנראית לעין – סבר, לאחר שהפעיל שיקול דעת, שמוגבלותו הפיזית אינה מאפשרת לו לקיים את הוראות הבטיחות, והדבר יסכן את התובע ואת המשתמשים במתקן. לטענת הנתבעת, התנהלותה עולה בקנה אחד עם הוראות הבטיחות של המתקנים עצמם ועם תֶּקֶן הבטיחות שבו היא מחויבת. לשיטתה אין מדובר בהתנהלות מפלה, אלא בהחלטה המונעת משיקולים ענייניים והיא בבחינת הבחנה מותרת.

4.המחלוקת, כפי שהיא עולה מכתבי הטענות, נוגעת לשאלה אם התנהלות הנתבעת הפלתה את התובע, ובאופן כללי יותר – אם היא מפלה אנשים עם מוגבלויות.

5.בזכות היא עמותה עצמאית, ללא כוונת רווח, הפועלת לקידום השוויון של אנשים עם מוגבלויות, לשילובם ולשיתופם בכל תחומי החיים באופן שוויוני, תוך שימוש בכלים משפטיים, קהילתיים, ציבוריים וחינוכיים. היא חותרת להסיר את המחסומים – הפיזיים והחברתיים כאחד – שניצבים בפני אנשים עם מוגבלויות בישראל, ולהגביר את המודעות הציבורית לזכויות ולצרכים שלהם. בזכות פועלת בתחום ייזום וקידום חקיקה, הגשת תביעות לערכאות, מתן הרצאות, טיפול בפניות הציבור ועוד. בית המשפט העליון הכיר במומחיותה בסוגיות הנוגעות לאנשים עם מוגבלויות וצירף אותה כעותרת בבג"ץ 5833/08 (שעודנו תלוי ועוד), וכן כידידת בית המשפט בהליכים נוספים. בתור מי שהייתה מעורבת בהליכי חקיקת חוק השוויון, היא מחזיקה במומחיות בהיבט המשפטי, ומבקשת להעמידה לרשות בית המשפט בהליך זה.

6.הנתבעת מתנגדת למבוקש. לדבריה, בזכות אינה עומדת בתנאים שמנתה הפסיקה לצירוף "ידיד בית המשפט", שחלים גם בענייננו. כך, היא אינה יכולה לתרום לבירור השאלה ששנויה במחלוקת: האם החלטת הנתבעת שלא לאפשר לתובע להשתמש במתקנים הייתה החלטה מפלה או שניתנה משיקולים ענייניים. שאלה זו היא עובדתית באופייה, וכדי להשיב לה יש לבחון אם התובע היה יכול לקיים את הוראות הבטיחות. מחלוקת זו היא ממוקדת, ובהיעדר השלכות רוחב תיטה הכף שלא להיעתר למבוקש. נטען כי התובעת היא פעילה חברתית האוחזת בכלים להציג את האינטרסים של אנשים עם מוגבלויות בדרך מיטבית. משכך בזכות אינה דרושה בהליך, ודחיית הבקשה לא תפגע באינטרסים של אוכלוסייה זו; מדובר בתביעה שהוגשה בסדר דין מהיר באופן שמטה את הכף לפשט את הבירור ולייעל אותו, תחת לסבכו בדרך של שמיעת גורם נוסף; הבקשה הוגשה בשיהוי – כארבעה חודשים לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת מומחים, וההליך כבר היה אמור להיקבע להוכחות. נטען כי בזכות הייתה ערה לתביעה דנן עוד ביום 15.12.2015, כשנציג מטעמה הזכיר אותו בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, ולכן היה עליה להגיש את הבקשה דנן קודם לכן.

7.התרתי למבקשת להשיב לתשובת הנתבעת. לטענתה, השאלה שבמחלוקת בתיק זה אינה עובדתית כי אם שאלה עקרונית שיש לה השלכות רוחב: האם רשאית הנתבעת ושכמותה להגביל שימוש במתקנים אך ורק על סמך חזות חיצונית של אדם עם מוגבלות והתפיסות המתייגות הגלומות בה, שמא נדרש מבחן אובייקטיבי שיחול באופן שווה על כל בני האדם. מבחן אובייקטיבי יפחית את השפעתן של הדעות הקדומות שהחוזי החיצוני יוצר וימנע אפליה פסולה. בשאלה זו, טוענת בזכות, יש לה מה לתרום. עוד נטען כי אין נפקא מינה שהתביעה דנן אינה עקרונית; כי לפסק הדין עשויות להיות השלכות רוחב, ולכן יש אינטרס ציבורי בשמיעת עמדתה; בקשת ההצטרפות הוגשה תוך זמן סביר מאז שהעניין הובא לטיפולה; ואין בצירוף כדי לפגוע ביעילות הדיון.

8.התובעים מסכימים לבקשה.