תא"מ 24548-04-14 אבו סאלח נ' מרדכי

1.בקשה לדחיית תביעה על הסף מפאת מעשה בית דין.

2.תחילת הפרשה היא בבקשה לביצוע שטר שהגיש בנק לאומי לישראל בע"מ נגד התובע דכאן, מר אבו סאלח זיד (להלן: אבו סאלח) (ת"ט 12-07045-13-1). אבו סאלח הגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר. הצדדים הגיעו להסכם פשרה בבקשה לביצוע השטר (ובקשר לשטרות נוספים), לו ניתן לבקשתם תוקף של פסק דין (בין היתר ב-ת"ט 16576-07-13).

3.בתביעה דנן תובע אבו סאלח את מי שהיה שליח כתבי בית הדין מטעם הבנק בבקשה לביצוע השטר. לטענת אבו סאלח, שליח כתבי בית הדין רשם באישור מסירת האזהרה בבקשה לביצוע השטר כי האזהרה נמסרה לאבו סאלח באופן אישי, אלא שחתימת המקבל לא היתה חתימתו. אבו סאלח טוען כי בעקבות הגשת אישור המסירה ננקטו הליכי הוצאה לפועל שגרמו לו נזק. שליח כתבי בית הדין טוען כי דין התביעה להידחות מפאת מעשה בית דין.

4. דין הבקשה להתקבל.

5.עקרון ההדדיות בדיני מעשה בית דין – שהוא הכלל – מגביל את תחולת ההשתק בגין מעשה בית דין לנסיבות שבהן שני הצדדים להתדיינות היו צדדים להתדיינות הקודמת שבה נפסקה העילה או הפלוגתא (לפי הענין). השליח הנתבע בהליך זה – לא היה צד להתדיינות הקודמת. כחריג לעקרון ההדדיות מוחל השתק פלוגתא בנסיבות שבהן הצד שמעלה את טענת השתק לא היה צד להתדיינות הראשונה, אך זאת כאשר הטענה מועלית כטענת הגנה נגד תובע שהיה צד להתדיינות הראשונה (ראו רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ, פס' 17 (11.7.2013) והאסמכתאות שם). אכן, בתביעה דכאן, שליח כתבי בית הדין אשר מעלה (בין היתר) את טענה שאבו סאלח מושתק מכוח השתק הפלוגתא, הוא המתגונן מפני תביעתו של המושתק-הנטען, אבו סאלח. על כן, בין שני הצדדים בתביעה דכאן, יכול ויקום השתק פלוגתא.

בשולי הדברים – הדבר לא נטען במסגרת הבקשה, אך עולה מהמסמכים בתיק כי שליח כתבי בית הדין העיד במסגרת הבקשה לארכה להתנגדות לביצוע שטר. נוכח טענת "השתק הפלוגתא הלא הדדי ההגנתי" עליה עמדתי לעיל, אין צורך שאדון בהחלטה זו במעמדו של עד בהתדיינות הקודמת לענין מעשה בית דין.

5.פסק הדין שמכוחו מבקש שליח כתבי בית הדין להשתיק את אבו סאלח היה פסק דין מוסכם – הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. כפי שקבע השופט א' רובינשטיין ב-רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, פס' י"ב (20.6.2007):

"כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא...; זאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק – מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסרי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא. הסכם פשרה מונע לרוב על ידי רצון הצדדים להביא לידי סיומה את ההתדיינות המשפטית ובכך לחסוך זמן ומשאבים – והחלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך של פשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים. על כן יש לבחון בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין – בטרם יוחל השתק פלוגתא. לעניין זה יש לשאול 'אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלותגא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה... קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת (זלצמן, 335). ודוק: גישה זו היא אחת מהגישות שהוזכרו בספרה של פרופ' זלצמן – והיא הגישה הנראית בעיני..."

מאחר ומדובר בענייננו בפסק דין מוסכם, בשאלה האם פסק הדין הכריע בפלוגתא זו או אחרת, "פרשנותו של הפסק נעשית תוך מתן משקל משמעותי למאפייניו ההסכמיים, המצריכים היזקקות לדיני פרשנות החוזים" (בע"מ 2514/07 הר לב (בן-לולו) נ' בן-לולו, פס' 19 (19.1.2010)).