תא"מ 24506-12-13 שמס אלדין נ' אבו סאלח

עסקינן בתביעה כספית, לתשלום סך 37,364 ₪ (משוערכים ליום הגשת התביעה), בגין יתרת חוב שהנתבע נותר חייב לתובע, לטענתו, בגין עבודות נגרות שונות.

תמצית טענות הצדדים

נטען בתביעה כי התובע בזמנים שונים בין השנים 2009 עד 2011 סיפק עבודות נגרות שונות לנתבע (ובעדותו העיד ליתר דיוק כי סיים את העבודה בסוף שנת 2010), בהתאם להסכם התקשרות שהיה ביניהם; אלא שחלק מהתמורה בעד העבודות שבוצעו, לא שולם, והנתבע דחה את התובע ב"לך ושוב", ובהבטחות שווא (להלן: "החוב מושא התביעה"). על-פי החשבונית שצורפה לכתב התביעה, הנתבע נותר חייב לתובע נכון ליום 4.2.2013 סך של 43,758 ₪. לטענת התובע, בתאריך 18.2.2013 הנתבע שילם לו סך של 5,690 ₪ והתחייב לשלם את יתרת חובו בהקדם האפשרי.

לטענת התובע, כל פניותיו להסדרת יתרת החוב לא נענו, ורק לאחר שליחת מכתב ההתראה אליו, השיב הנתבע בטענה כי הוא פרע סך של 27,500 ₪ וצירף למכתב תשובתו המחאה למוטב בלבד על סך של 4,210 ₪. לאור האמור, לטענת התובע, הנתבע הפר הפרה יסודית את הסכם ההתקשרות שביניהם, ועל הנתבע לשלם לו יתרת החוב בסך 33,850 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות.

בכתב ההגנה, הודה הנתבע כי התובע ביצע על-פי הזמנתו עבודות נגרות וכי התובע עמד בהסכם, אולם לטענתו, הוא שילם לתובע כל המגיע לו ולא נותר חייב לתובע מאומה בגין אותן עבודות. כך למשל, הנתבע טוען כי ביום 31.10.2010 הוא שילם לידי התובע סך של 2,000 ₪; ביום 15.5.2012 הוא שילם לו סך של 35,000 ₪; ביום 18.2.2013 שילם לו סך של 5,690 ₪; וביום 23.10.2013 שילם לו סך של 4,210 ₪.

לטענת הנתבע, במעמד הכנת כתב ההגנה, התברר לו כי הוא שילם לתובע מעבר למה שמגיע לו, ועל כן הוא שמר לעצמו הזכות להגיש תביעה בגין ההפרש בין התשלומים ששילם לתובע לבין הסכומים המגיעים לו על-פי המוסכם.