איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' וקנין ואח'

לפניי תביעה כספית מיום 11.9.17 ע"ס 10,162 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 11.11.16. התביעה הוגשה והתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 10.7.18 נערכה בפניי ישיבת הוכחות (שהיא גם הישיבה היחידה בתיק), שבה נשמעו ראיות הצדדים, ובכללן עדויות שתי הנהגות המעורבות וכן עדות מומחה מטעם הנתבעות. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם.

דיון והכרעה

דין התביעה – להתקבל במלואה.

מדובר בתיק פשוט להכרעה, ולכן וגם במצוות תקסד"א לגבי פס"ד בסדר דין מהיר, הוא יהיה תמציתי.

המחלוקת היחידה בתיק נוגעת לנסיבות התרחשות התאונה ולשאלה איזו מבין הנהגות המעורבות אשמה בקרות התאונה. אני קובע, ללא היסוס, שהאשם המלא מוטל על נהגת רכב הנתבעות וכי לנהגת רכב התובעות אין כל אשם. להלן נימוקיי:

• מצאתי את עדות נהגת רכב התובעות מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדות נהגת רכב הנתבעות, בענייני העובדה שבמחלוקת, כאשר ישנם ענייני עובדה שאינם כלל במחלוקת. כך, למשל, אין חולק שהתאונה מתרחשת בכביש דו-סטרי עם נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, כאשר עובר לתאונה רכב התובעות נוסע ישר קדימה, ואילו רכב הנתבעות מתחיל בנסיעה ביציאה מתוך מקום חנייה הממוקם בצד הדרך, מימין ובמאונך לכיוון התנועה של רכב התובעות.

• במצב הדברים הבסיסי הנ"ל, לא יכול להיות חולק על כך, כי זכות הקדימה נתונה לרכב התובעות, ועפ"י מכלול הראיות והאינדיקציות הקיימות, ככל שנהגת רכב הנתבעות הייתה מכבדת את זכות הקדימה הזו, התאונה הייתה נמנעת. אלא, שנהגת רכב הנתבעות החלה בנסיעה לתוך הכביש (תוך תחילת חסימת נתיב הנסיעה של רכב התובעות), כלל מבלי להבחין בקיומו של רכב התובעות, למרות חובת מתן זכות הקדימה ולמרות שלדברי נהגת רכב הנתבעות היה לה שדה ראיה מספיק לצד שמאל שלה, ממנו הגיע רכב התובעות.

• עדי ההגנה העלו השערה בלתי מבוססת בראיות, לפיה רכב התובעות נסע במהירות עובר לתאונה, אך איני מקבל השערה זו, ואני מאמין לנהגת רכב התובעות כי לא נסעה ולא יכלה לנסוע מהר.