תא"מ 23869-11-15 אקוקה נ' בוכריס

1. ביום 10.11.15 הוגשה תביעה בתיק זה בדרישה כי הנתבע יפצה התובעת בסך 2,950 ₪ בתוספת דמי אגרה עקב עבודות אינסטלציה שלא הושלמו ע"י הנתבע, לטענת התובעת, בביתה.

2. ביום 2.12.15 הגיש הנתבע כתב הגנה בו טען כי הגיע לבצע העבודות הנטענות בכתב התביעה בביתה של התובעת, אך התובעת בשלב מסויים לא רצתה כי הנתבע ישלים את העבודה ועל כן הנתבע אסף את כלי עבודתו ועזב את המקום. משכך, נטען, אין לתובעת להלין אלא על עצמה.

3. ביום 8.2.16 נתתי החלטה לפיה לאחר לימוד התיק ונוכח העובדה כי מדובר בנושא המצריך מומחיות מיוחדת, המלצתי לצדדים לפנות לבוררות בשכר של אינסטלטור מומחה בעל נסיון רב שנים ובהיקפים גדולים, מר גבי שקד. קבעתי כי הצדדים ישלמו לבורר המומחה, שכר, עפ"י קביעתו, ובכך יחסכו כספים רבים בגין הגשת חוות דעת מומחים של כל צד ושל מומחה מטעם ביהמ"ש וחקירותיהם בביהמ"ש. הבורר, קבעתי, יגיע בהקדם לדירה, יבדוק הטענות ויסיים תוך זמן קצר ויתן פסק הבורר הסופי והמוחלט.

4. ביום 9.2.16 לאחר שהתובעת הגישה הסכמתה לביהמ"ש, קבעתי כי בכפוף להסכמת הנתבע התיק יועבר לבוררות בשכר ועל הנתבע להודיע מיידית בפקס עמדתו ועם קבלת הסכמתו יועבר התיק לביהמ,ש השלום והמינוי של הבורר יכנס לתוקפו במסגרת התיק בביהמ"ש השלום.

5. ביום 16.2.16 הודיע הנתבע כי הוא מסכים לבוררות בשכר. באותו היום נתתי החלטה לפיה, נוכח הסכמת הנתבעת, על הצדדים לפעול בהתאם להחלטתי מיום 8.2.16.

6. ביום 10.3.16 הוגש לביהמ"ש פסק הבוררות אשר ניתן ביום 29.2.16. לפי הפסק, הבורר ביקר בביתה של התובעת בנוכחות הנתבע ונקבע כי הנתבע יחזיר לתובעת סך של 1,000 ₪ אשר קיבל בתשלום עבור העבודה שלא בוצעה במלואה, וכן תשלום עבור החזרת הארון למקומו בסך 550 ₪ ועבור תיקוני טיח וצבע סך של 200 ₪ ובסה"כ 1,700 ₪ ישולמו לתובעת תוך 10 ימי עבודה.

7. ביום 30.5.16 הוגשה בקשה מטעם התובעת לאשר את פסק הבורר.

8. בהתאם למעקב דואר משלוחים, אישור המסירה של פסק הבוררות אשר נשלח לנתבע חזר "בהעדר הנמען נמסר למי שגר עמו בבית ונראה שמלאו לו 18 שנה או יותר", שזוהי מסירה כדין, ביום 17.3.16. אישור המסירה של התובע חזר כ"נמסר לידיו".

דיון והכרעה:

9. ברע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ (6.1.10, (פורסם בנבו, בעמ' 4-5) (להלן: "עניין טנא"), קבעה כב' שופטת ביהמ"ש העליון איילה פרוקצ'ה, כללים מנחים בסוגיית מועדי הגשת בקשה לביטול פסק בוררות, כדלקמן:

"סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע מפורשות כי "לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, אם ניתן שלא בפניו. הארכת מועד אפשרית מטעמים מיוחדים שיירשמו בלבד".

מנגד, קובעת תקנה 10 לתקנות כי בעל דין רשאי להתנגד לאישור פסק בורר על ידי הגשת בקשה לביטולו בתוך 15 יום מיום המצאת ההודעה על בקשת האישור, ובלבד שלא יאוחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק. תקנה זו הותקנה לצורך הפעלת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, הקובע כי "לא יזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות, אלא בדרך בקשה לביטולו..". החוק אינו קובע לוח זמנים להגשת בקשה לאישור פסק בורר (רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, פס' 17 (להלן – ענין דקל (16.12.07)); רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עירית נתניה (11.9.07). (פסקה 5).

שילובן של הוראות אלה מביא למסקנות הבאות: בקשה לאישורו של פסק בורר אינה מוסדרת בחוק מבחינת מועדי הגשתה. אישור הפסק אינו תנאי לתוקפו של הפסק ולהיותו מעשה בית דין כלפי בעלי הדין (סעיף 21 לחוק). אישורו של פסק בוררות נדרש בדרך כלל לצורך השוואת מעמדו לפסק של בית משפט, בין היתר, לצורך הוצאתו לפועל (סעיף 23(א) לחוק). לעומת זאת הגשת בקשה לביטול פסק בורר, שפניה לביטול הליך הבוררות, נתונה להגבלת זמן על פי החוק, ואינה יכולה להיות מוגשת בחלוף למעלה מ-45 יום ממועד מתן הפסק (או מסירתו), אלא אם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים איחור בהגשת הבקשה. הטעם בקיום הגבלת הזמן להגשת בקשת הביטול נהיר על פניו: לקדם את הוודאות והיציבות המשפטית באשר למעמדו ותוקפו של פסק הבוררות, ולמנוע הותרת סימן שאלה בענין זה במשך תקופה ארוכה. הותרת האפשרות לנקוט בהליך ביטול הפסק ללא הגבלת זמן היתה עלולה להביא למצב של אי וודאות משפטית ומכאן החשיבות שבקיום דיון בבקשה לביטול תוך פרק זמן מוגדר, בסמוך לאחר מתן הפסק (ענין דקל, שם, פסקה 17).

תקנה 10 לתקנות קובעת כי מקום שהוגשה בקשה לאישור הפסק, רשאי הצד שכנגד להתנגד לאישור באמצעות הגשת בקשה לביטולו בתוך 15 יום מיום קבלת ההודעה על בקשת האישור, ובלבד שמועד הגשת בקשת הביטול לא יחצה את מסגרת 45 הימים ממועד מתן פסק הבורר או מסירתו, שהוקצו לצורך הגשת הבקשה בסעיף 27(א) לחוק, אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים לאיחור. בעל דין שאינו יוזם בקשה לביטול פסק בורר בתוך 45 יום כאמור, יחמיץ את ההזדמנות לקיים הליך כזה ביוזמתו הוא, ואף להתנגד, בדרך של הגשת בקשת ביטול, לבקשה לאישור הפסק על ידי הצד שכנגד, אם זו הוגשה לאחר חלוף 45 יום מיום מתן הפסק (או מיום מסירתו, לפי הענין)." (הדגשה שלי – ז.ב.)