תא"מ 23484-11-14 ש. שלמה רכב בע"מ נ' אלמועלם ואח'

ביום 24.01.2016 ניתן על ידי פסק דין כנגד המשיבים מחמת היעדר התייצבותם.

ביום 29.02.2016 הוגשה בידי ב"כ המשיבים בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לביטול פסק דין".

בו ביום הוריתי על קבלת תגובת ב"כ המבקשת.

ביום 03.04.2016 הוגשה תגובת ב"כ המבקשת לבקשה אולם בהחלטה מיום 04.04.2016 הוריתי שאין לקבלה מאחר שהוגשה באיחור ולאחר המועד שנקבע בהחלטתי המורה לקבלת תגובת המבקשת, וחרף מספר הזדמנויות שניתנו לו להגשת התגובה.

ביום 04.04.2016 נתתי החלטה בבקשה לביטול פסק הדין, לפיה פסק הדין מיום 24.01.2016 יבוטל בכפוף לתשלום שכר העד מטעם המבקשת.

ביום 04.05.2016 הגישה המבקשת בקשה דנן, לביטול החלטתי מיום 04.04.2016 מפאת אי קיום התנאי של תשלום שכר העד כאמור בהחלטתי מיום 04.04.2016.

ביום 11.05.2016 הוריתי לתגובת ב"כ המשיבים תוך 7 ימים, מאחר שנוכחתי להבין כי החלטתי מיום 04.04.2016 נשלחה לב"כ המשיבים רק ביום 01.05.2016, כך שלא מן הנמנע כי לא עלה בידו לקיים את התנאי של תשלום שכר עד המבקשת לשם ביטול פסק הדין. לכן, הוריתי למזכירות בית המשפט להמציא החלטתי מיום 11.05.2016 והבקשה מושא אותה החלטה והחלטתי מיום 04.04.2016 באמצעות מספר הפקסימיליה של ב"כ המשיבים הרשום באתר נט המשפט, אותו סיפק ב"כ המשיבים. ברם, כל ניסיונות משלוח כתבי בי דין כאמור לעיל באמצעות הפקסימיליה עלו בתוהו.

בהחלטתי מיום 04.04.2016 התניתי את ביטול פסק הדין בתשלום שכר העד מטעם המבקשת. מאז החלטתי זו לא עמדו המשיבים ובא כוחם בתנאי זה.

בית המשפט סבור שב"כ המשיבים מודע להחלטתי בדבר ביטול פסק הדין ולמצער היה עליו להיות מודע לקיומו של החלטתי זו מאחר שהיה עליו לעקוב אחר ה"בקשה הדחופה לביטול פסק דין" שהגיש.