תא"מ 23464-11-11 איילון נ' קשר רנטאקר בע"מ

מונחת בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 26.12.10 בכביש החוף בין כלי רכב נושא מספר רישוי 98-209-61 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 85-890-68 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא נהג הנתבעת באחריות בשיעור של 80% ואילו נהגת התובעת תישא באחריות בשיעור של 20%.

נהג הנתבעת אישר כי פגע ברכב התובעת מאחור. עם זאת טען, כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מפגיעת רכב נוסף בו מאחור. נהג הנתבעת העיד, כי כבר במועד התרחשות התאונה העלה טענה זו כלפי שתי הנהגות הנוספות שהיו מעורבות בתאונה. גם בטופס ההודעה מטעמו (נ/1) ציין נהג הנתבעת, כי נפגע על ידי רכב נוסף מאחור (אם כי נמנע מלציין כי הרכב שפגע בו נמלט מהמקום). העדה הניטרלית, הגב' רובינשטיין, אשר רכבה נפגע מאחור על ידי רכב התובעת (להלן: "הגב' רובינשטיין"), אכן אישרה בעדותה, כי במועד התרחשות התאונה טען נהג הנתבעת, כי רכב נוסף פגע בו מאחור. נהגת התובעת אמנם טענה בעדותה, כי נהג הנתבעת לא טען כי נפגע מאחור, אם כי העידה, כי אנשים נוספים שהיו במקום טענו בפניה, כי לא פגע ברכב הנתבע מאחור כל רכב. בעדותה זו יש תימוכין לכך שסוגיית הפגיעה מאחור ברכב הנתבעת אכן הועלתה בשיח בין הנהגים המעורבים לאחר התאונה.

לפיכך התרשמתי, כי לאחר התאונה טען נהג הנתבעת, כי נפגע מאחור בידי רכב נוסף. עם זאת, אין בכך די כדי לבסס טענת הנתבעת לפיה אכן נפגע רכב הנתבעת בפועל מאחור בידי רכב נוסף.

איש מהמעורבים בתאונה לא ראה הרכב, אשר פגע, לטענת נהג הנתבעת, ברכב הנתבעת. הגב' רובינשטיין העידה, כי אמנם נהג הנתבעת טען כי נפגע מאחור, אם כי היא לא ראתה עוד רכב מעורב, ובלשונה: "כשהוא הזכיר את זה עכשיו נזכרתי שגם אז בעת התאונה הוא אמר שמישהו פגע בו וברח אבל אני לא ראיתי מישהו פוגע" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 25-26). נהג הנתבעת טען, לראשונה בעדותו בפני בית המשפט, כי הרכב שפגע בו ברח מהמקום. הוא לא סיפק כל נתונים לגבי זהות הרכב הפוגע, טיבו או סוגו. יתר על כן, הנתבעת נמנעה מלצרף תמונות נזק לרכב הנתבעת, וכן לא צירפה חוות דעת שמאית מטעמה, או כל תיעוד אחר, אשר יש בו כדי להוכיח, כי אכן נגרם לרכב הנתבעת נזק מאחור. מעבר לכך, מצאתי את גרסת נהג הנתבעת להשתלשלות העניינים שהובילה לתאונה פחות משכנעת. נהג הנתבעת טען שוב ושוב, כי הרכב שפגע בו – פגע בו קלות מאחור בלבד, ברם פגיעה זו גרמה לאבדן שליטה, ולהתנגשותו בעצמה ברכב התובעת. טענתו זו, לפיה פגיעה קלה מאחור הובילה לנזק בקנה מידה כה גדול בחלקו החזיתי של רכב הנתבעת – מעוררת תהיות, וגם נהג הנתבעת לא היה יכול לספק לכך הסבר משכנע (ר' בעמ' 8 לפרוטוקול).

לפיכך הנני קובעת, כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת פגיעת הרכב הנוסף ברכב הנתבעת, אשר הובילה להדיפת רכב הנתבעת אל עבר רכב התובעת.

אליבא דגרסת התובעת, רכב הנתבעת פגע ברכב התובעת מאחור והדפו אל עבר הרכב השלישי שהיה מעורב בתאונה. התרשמתי כי טענת ההדיפה של רכב התובעת אל עבר הרכב השלישי הוכחה. העדה הניטרלית, הגב' רובינשטיין, אשר נהגה ברכב השלישי, העידה, כי קודם לתאונה שמעה מכה ורק לאחר מכן הרגישה כי רכב התובעת פגע ברכבה מאחור, ובלשונה: "כחצי קילומטר 200 מטר לפני רישפון שוב נבלמה התנועה וניסיתי לעצור, אני בלמתי ולאותת לנהגת מאחורי שאנו מגיעים לעצירה ושמעתי פגיעה והיה ברור לי שהיא עומדת להכנס בי מאחור" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 16-17). וכן בהמשך: "ממה שאני זוכרת ששמעתי פגיעה והיה ברור לי שקרן הולכת לפגוע בי. הבנתי שמישהו נכנס בה והיא פגעה בי" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 1-2). עדותה של הגב' רובינשטיין מבססת הטענה, כי רכב התובעת נפגע קודם על ידי רכב הנתבעת ורק לאחר מכן נהדף אל עבר הרכב השלישי ופגע בו.

טיב הנזקים ומיקומם ברכב התובעת וברכב הנתבעת מתיישבים עם מסקנה זו. אין חולק כי חלקו הקדמי של רכב הנתבעת נהרס כליל, וכי בעקבות הפגיעה בחלקו הקדמי הוכרז רכב הנתבעת במצב של אבדן. נזק זה מבסס המסקנה, כי הפגיעה בין רכב הנתבעת לרכב התובעת היתה חזקה מאוד, והובילה להדיפת רכב התובעת כאמור. באשר לנזקי רכב התובעת - אמנם הנזק הקדמי ברכב התובעת חמור בהרבה מהנזק האחורי ברכב זה, וכפול בשיעורו לעומת הנזק האחורי, ברם איני סבורה כי יש בכך כדי להחליש את גרסת התובעת. ההיפך הוא הנכון. חלקי החילוף בחלק הקדמי של הרכב יקרים בהרבה מחלקי החילוף בחלק האחורי של הרכב. נוכח האמור, היקף הנזק מתיישב דווקא עם המסקנה, כי הוא נגרם כתוצאה מהתנגשות רכב הנתבעת ברכב התובעת והדיפתו אל הרכב השלישי. לו היה רכב התובעת פוגע קודם ברכב השלישי ורק לאחר מכן נפגע מרכב הנתבעת, היה הנזק לחלק האחורי נמוך לאין שיעור. עיון מדוקדק בחוות הדעת מטעם התובעת מבסס האמור. עלות העבודות לתיקון החלק האחורי ברכב התובעת עומדת על סך של 5,990 ₪. לעומת זאת, עלות העבודות לתיקון החלק הקדמי ברכב התובעת עומדת על סך של 6,300 ₪. משמע קיימת הלימה בין עלות העבודות לתיקון החלק האחורי ובין עלות העבודות לתיקון החלק הקדמי. עם זאת, עלות חלקי החילוף שהוחלפו בחלק האחורי עומדת על סך של 12,862 ₪, ואילו עלות חלקי החילוף שהוחלפו בחלק הקדמי עומדת על סך של 28,701 ₪. מהאמור עולה, כי הפער בין הנזק לחלק האחורי לנזק לחלק הקדמי נובע מעלות חלקי החילוף בלבד. יש לזכור, כי בחלקו האחורי של רכב התובעת קיים וו גרירה, אשר עשוי היה לספוג חלק מעצמת המכה. יתכן כי בהיעדר אותו וו גרירה היה הנזק לחלק האחורי אף גדול יותר.