תא"מ 23420-08-14

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותו בגין נזקי תאונת דרכים.

במסגרת כתב התביעה טען התובע כי ביום 13.3.14, עת שנסע על אופנוע בנתיב הימני, יצא לפתע רכב הנתבע במהירות מתוך מפרץ חנייה אשר היה בצד הימני קיצוני של הכביש, פגע באופנוע וגרם לנזק הנתבע.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי האחריות לאירוע התאונה רובצת במלואה לפתחו של התובע אשר מצא לנהוג במהירות בלתי סבירה בסמוך לצומת מרומזרת, תוך שמופע האור ברמזור היה אדום, ופגע ברכב הנתבע מאחור. לשיטת הנתבע הוא פנה מתוך מפרץ החנייה באופן חוקי ובמהירות איטית.

לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות, עדויות הצדדים והמסמכים השונים אשר הוגשו לתיק , באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי, וכי הנתבע יישא באחריות בשיעור של 75% לנזקים ואילו לתובע תיוחס רשלנות תורמת בשיעור של25% לנזקיו. טעמיי להלן:

אקדים ואציין כי הנתבע שב והגיש לתיק בית המשפט בקשות לסילוק התביעה על הסף וזאת מחמת טענותיו כי מתנהלת חקירה של משטרת ישראל בדבר האירוע, ובהמשך כי הוגש כנגדו כתב אישום בבית המשפט לתעבורה, ומשכך יש להמתין עד להכרעה בהליך הפלילי.

לא מצאתי להיעתר לבקשות הנתבע מקום בו לא קיימת זהות בין בעלי הדין, בהינתן מהות ההליך, השלב בו מצוי ההליך בבית המשפט לתעבורה והעובדה כי לא יהא בהכרעה בבית המשפט לתעבורה כדי לאיין בהכרח את הצורך בדיון בתיק אשר בפני.

משנתתי דעתי לעדויות התובע והנתבע גם יחד, מצאתי לראות את דרך נהיגת הנתבע כבלתי סבירה, כזו אשר אינה תואמת את תנאי המקום והדרך, וכזו אשר תרמה מהותית, בלעדיה אין, להתרחשות התאונה.

הוכח בפני כי הנתבע בחר לעבור ממפרץ החנייה לנתיב הנסיעה השמאלי ביותר, תוך ניסיון לעבור שלושה נתיבים , באבחה אחת, כאשר המרחק ממקום יציאתו ממפרץ החנייה לצומת הוא כ-6 מטר בלבד. (לעניין זה ראה עדות הנתבע עמוד 5 שורה 24 לפרוטוקול הדיון).

אני ערה לטענות הנתבע על פיהן המעבר מהמפרץ לנתיב השמאלי ביותר, אינו אסור, ובין הנתיבים אין קו הפרדה לבן.