עיריית ראשון לציון נ' בקל

לפניי תביעת התובעת נגד הנתבע, בגין חוב ארנונה לנכס ברחוב משה לוי 11 ראשון לציון (להלן: "הנכס").

הליך זה החל בתביעה על סכום קצוב שפתחה התובעת בתיק הוצאה לפועל שמספרו 512789-09-16. התביעה על סכום קצוב הוגשה נגד מרצפות אלונים בע"מ 512600651 שהיא חברה בבעלות הנתבע (להלן: "החברה"), ונגד הנתבע. עילת התביעה נגד החברה היא חוב הארנונה המגיע לתובעת מהחברה בהיות החברה מחזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה. עילת התביעה נגד הנתבע היא בהתאם לסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, המקימים חבות של בעל השליטה בחברה, בחובות הארנונה של החברה, כאשר זו הפסיקה את פעילותה והיא אינה בעלת נכסים.

החברה והנתבע הגישו התנגדות לתביעה על סכום קצוב. בדיון שהתקיים ביום 14.3.17 נדחתה בקשת ההתנגדות של החברה, לאחר שבית המשפט קבע כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בטענת ההגנה של החברה לפיה הנכס היה, כביכול, ריק. בית המשפט קבע כי טענה מסוג זה מסורה למנהל הארנונה, לוועדת הערר ולבית משפט לעניינים מנהליים , ולא לבית משפט אזרחי. ההתנגדות שהגיש הנתבע התקבלה לאור טענת הנתבע, שלא נסתרה, לפיה החברה לא הפסיקה את פעילותה, והיא בעלת נכסים.

לאחר שהתקיים הליך של גילוי מסמכים, עתרה התובעת בבקשה לתיקון כתב התביעה. בבקשתה טענה התובעת כי במסגרת גילוי המסמכים וחקירה שערכה התברר לה כי החברה אכן פעילה כפי שטען הנתבע בהתנגדות. עם זאת, לטענת התובעת, מתוך המסמכים שגולו עולה כי הנתבע מבריח את נכסי החברה ומתנהל בדרך של מרמה כדי להונות את נושי החברה וביניהם את התובעת. בנסיבות אלה ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה באופן שבמקום שעילת התביעה נגד הנתבע תהיה מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודת מס ההכנסה, תהיה עילת התביעה נגד הנתבע מכוח סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), קרי הרמת מסך ההתאגדות שבין החברה לבין הנתבע – בעל המניות היחיד בה. בית המשפט התיר לתובעת לתקן את כתב התביעה תוך חיוב התובעת בתשלום הוצאות.

בכתב התביעה המתוקן – הוא הרלוונטי לענייננו - טוענת התובעת כי החברה נותרה חייבת לתובעת בגין ארנונה סך של 23,653 ₪ נכון ליום 11.9.16 עבור תקופת ההחזקה בנכס מיום 1.9.13 ועד ליום 31.12.15. לטענת התובעת, חייב הנתבע בחוב החברה לתובעת וזאת משום שבהתאם לתצהיר גילוי מסמכים שניתן ע"י הנתבע ובהתאם לדו"חות הכספיים של החברה לשנת 2015 וטופס יא (פחת), עולה תמונה לפיה הנתבע עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להונות ולקפח את התובעת שהיא נושה של החברה באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה וזאת ביודעין ובמתכוון ובכך פגע הנתבע ביכולת החברה לפרוע את חובותיה. לטענת התובעת, מהדו"חות הכספיים של החברה עולה כי במהלך השנים 2013-2014 מכרה החברה את ציוד מפעל הייצור שלה תמורת הסך של 125,000 ₪ וכן את יתרות המלאי שהיו ברשותה תמורת הסך של 176,564 ₪. בנוסף עולה כי החברה הרוויחה 681,065 ₪ מהכנסות מדמי ניהול ומשכירות משנה ומנגד טען הנתבע שלא ניתן להוציא דפי חשבון בנק משום שהחשבון אינו פעיל עקב הגבלתו, והנתבע לא פירט מה נעשה עם כספי החברה והכנסותיה. עפ"י חקירה כלכלית שעשתה התובעת, השכיר הנתבע לחברה נכסי מקרקעין שבבעלותו אותם משכירה החברה בשכירות משנה לצדדים שלישיים כאשר דמי השכירות והניהול משולמים לחברה, מוברחים ע"י הנתבע ישירות לידיו מבלי להפקידם בחשבון הבנק של החברה ובכך בפועל מבריח הנתבע את נכסי החברה ומעלימם מנושיה. לאור האמור טוענת התובעת כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות להרמת מסך ההתאגדות נגד הנתבע בגין מעשי ההונאה והמרמה שהוא ביצע באמצעות האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

הנתבע דוחה את טענות התובעת. לטענת הנתבע, מנסה התובעת, בכל דרך, את מזלה לגבות כספים מהנתבע באופן אישי, כאשר במקור טענה התובעת ללא בסיס כי החברה הפסיקה את פעילותה ואינה בעלת נכסים ועל כן לפי סעיף 8 לחוק ההסדרים על הנתבע לשלם את החוב. התובעת זנחה טענה זו וכעת מנסה לגייס לטובתה את סעיף 6 לחוק החברות כדי לגבות כספים מהנתבע. לטענת הנתבע, מאחר שסכום החוב הוא כ-23,000 ₪ אזי אין כל היגיון בטענת התובעת שבוצעה הברחת נכסים מהחברה כדי להתחמק מתשלום חוב כזה. לטענת הנתבע, מהדו"חות שהוא הגיש בענין החברה עולה בבירור שהחברה חיה ופעילה אולם התובעת מסיבות השמורות עמה בחרה שלא לגבות את החוב מהחברה תוך שהיא מחפשת לעצמה חיים קלים על גבו של הנתבע. לטענת הנתבע, הלכה ידועה היא שהרמת מסך אינה מעשה שבשגרה ועל מנת להרים את נטל ההוכחה על התובע להראות כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, על בסיס תשתית עובדתית מקיפה ומלאה במסגרת כתב התביעה. לטענת הנתבע, לא הצביעה התובעת על מקור חיצוני משמעותי שיש בו כדי להצדיק הרמת מסך. הנתבע מתכחש לחוב הארנונה גופו שכן לטענתו לא החזיקה החברה בנכס, ולמצער לא עשתה בו שימוש. החברה ביקשה פטור בגין נכס ריק ועד היום לא התקבלה תשובה רשמית מהתובעת בענין זה. הנתבע מכחיש בכתב ההגנה את טענות התובעת בדבר הברחת נכסים וטוען כי העסקאות שהחברה עשתה והמפורטות בכתב התביעה, נתמכות במסמכים שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים. אשר לחשבון הבנק של החברה שאיננו פעיל, סיפק הנתבע הסבר לכך לפיו על החשבון הוטלה הגבלה ומסיבה זו גם לא ניתן להפיק דפי בנק בגין חשבון זה. לטענת הנתבע, אין כל ממש בממצאי החקירה שנעשתה לפיה לחברה חשבון נוסף בבנק לאומי בו עושה החברה שימוש במקום החשבון בבנק דיסקונט, שכן החשבון בבנק לאומי סגור זה שנים רבות. אף טענת התובעת כי הנתבע מבריח נכסים של החברה שעה שהוא מקבל לכיסו הפרטי את דמי השכירות, אינה מוכחת, מה גם שמדובר בנכסים שבבעלותו הפרטית של הנתבע, המושכרים לצדדים שלישיים.