יעבץ ואח' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

לאחר קבלת תגובת המשיבה, בשלה השעה ליתן הכרעה בבקשה לדחייה על הסף המונחת לפני ביהמ"ש.

בימ"ש השלום בפ"ת דן בתביעה מקבילה ביחס לתאונה זו שהוגשה ע"י המבקשת 2 (תא"מ 11672-05-17) והכריע בה לגופה, לאחר שמיעת עדויות הנהגים המעורבים, בדרך של פסיקה לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט. בהכרעתו קבע ביהמ"ש כי הוא פוסק למבקשת 2 את נזקיה, מצא לנכות מנזקי המבקשת 2 סך 10% כאשם תורם ופסק את הסכום בו היה על המשיבה לשאת. המשיבה, באותו דיון, אף ציינה כי הוגשה על ידה תביעה מקבילה וכי היא מבקשת כי קביעות ביהמ"ש באותו תיק יחולו ביחס לאותה תביעה מקבילה- היא התביעה שבפני, נשוא בקשה זו.

לאור האמור, הגישו המבקשים בקשה לדחות על הסף את התביעה בהסתמך על קביעותיו של ביהמ"ש בפ"ת.

המשיבה טענה מאידך כי פסק הדין שיצא תחת ידו של ביהמ"ש ניתן על פי הוראות ס' 79א ואינו מהווה מעשה בי דין או השתק פלוגתא ולפיכך אין מקום לדחיית התביעה על הסף. לדידה של המשיבה יש לפיכך ליתן למשיבה יומה בפני ביהמ"ש על מנת שיכריע בתביעה לגופה.

אכן, כדברי ביהמ"ש בעניין ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג(1) 337, ראוי להם לצדדים כי יבהירו כוונותיהם בעת מתן הסכמה לפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בכפוף להסכמות והבהרות אלה מתבהרת השאלה האם היה בפסק הדין לפי ס' 79א לחוק ביהמ"ש משום מעשה בי דין והאם כיוון ביהמ"ש כי הכרעתו תסיים המחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות לתאונה.

נראה כי לכך אכן כיונה ב"כ המשיבה בדיון בפ"ת עת הודיעה לביהמ"ש בדבר קיומה של התביעה המקבילה בהאי לישנא-

"יש לנו תביעה מקבילה 22978-03-18 שמתנהלת בבית משפט השלום ברחובות (צ"ל –רמלה- א.פ.). התביעה הוגשה הבוקר. אנו מבקשים שההחלטה כאן תכריע גם בתביעה זו." (עמ' 5 שורות 10-11)

משאלו הם פני הדברים, בקשתה של המשיבה היום לשוב ולשמוע העדים לאחר שכבר ניתנה הכרעה לגופה של תביעה, סותרת בקשתה ועמדתה כפי שהובעה בפי באת כוחה בדיון המקביל. המשיבה מושתקת כיום מלטעון נגד טענה ברורה שהשמיעה בהליך מקביל לפיה ההכרעה בתביעה בפ"ת תחול גם ביחס לתביעה זו. (וזאת בשונה למשל מתא"מ (שלום ת"א) 23126-08-15- שם לא עודכן ביהמ"ש בקיומה של אפשרות לתביעה מקבילה).

ומהי אותה הכרעה? ביהמ"ש קבע כי מנזקה של המבקשת 2 יש לקזז סך 10% בגין אשם תורם- ובלשונו של ביהמ"ש – "לרבות ייחוס אשם תורם של 10% לנהג התובעת".

ביהמ"ש לא גרס כי יש לייחס לנהג התובעת אחריות לקרות התאונה- באשר במקרה זה הייתה קביעה זו מקימה כנראה למשיבה עילת תביעה עצמאית. כל שעשה ביהמ"ש היה ייחוס אשם תורם לפעולותיו של נהג התובעת. ביהמ"ש, שהיה מודע לכוונת הצדדים כי הכרעתו לעניין אחריות מי מהצדדים לתאונה תהווה "סוף פסוק" ותיייתר שמיעה נוספת של העדים והאפשרות להכרעה שי]פטית שונה באשר לסוגית האחריות, בחר לייחס למבקש 1 אשם תורם.

וראה לענין זה דברי ביהמ"ש בע"א (נצ') 56109-11-17 קסברי נ' רוזן ואח' (פורסם במאגרים):

"יוצא אפוא, מענה לשאלה אימתי מושג ה"אשם" חופף למושג "אשם תורם" עשויה להשתנות ממקרה למקרה, לפיו נסיבותיו. יש והאשם נוגע להפרת חובת הזהירות של הניזוק כלפי עצמו, שאז מדובר באשם תורם, ויש שהאשם מכוון, בנוסף, גם להפרת חובת הזהירות של הניזוק כלפי המזיק, שאז זה הוא אשם המקים עילת תביעה למזיק. "