תא"מ 22656-02-13 עוזר נ' מדינת ישראל ואח'

לפניי תביעה כספית, שנתבררה בסדר דין מהיר, שעניינה בטענת התובע כי עצרת למניעת הפללה של משתמשים בקנאביס לא יצאה לפועל עקב קשיים שהערימו משטרת ישראל ועיריית תל אביב, כיוון שביקשו להפלות את התובע על רקע דעותיו. כן טוען התובע כי הנתבעת 3, יועצת הבטיחות שערכה דו"ח בטיחות לאירוע, התרשלה בתפקידה. התביעה, שניתן היה לסבור כי נסבה על עניינים שבעקרון, אינה כזו: הרשויות אינן חולקות כלל על זכותו של התובע לערוך עצרת מעין זו. יתרה מכך, הן אף אפשרו לו לעשות כן. טענותיו, שלא זכו לגיבוי ראייתי כלשהו, אינן מבססות קיומה של הפליה של הרשויות, או רשלנות של מי מן הנתבעות, או זכות לקבלת פיצוי כספי כלשהו.

התביעה ותמצית טענות הצדדים

1.וזו תמצית התביעה, שנתמכה בתצהיר האימות של התובע ובתצהיר נוסף, המתייחדים בכך שלא צורף להם ולו נספח אחד (להבדיל מתצהיר גילוי מסמכים): התובע, עורך דין במקצועו, הוא לדבריו חלק מקבוצת אקטיביסטים שהחליטה בחודש יולי 2012 לקיים אירוע של מצעד ועצרת הכוללת הופעות של אומנים, של מחאה על מדיניות ההפללה על צרכני קנאביס בישראל. המצעד והעצרת, שנשאו את השם "צועדים ללגליציזציה", נועדו לתאריך 2.10.12, "שנקבע במסגרת בינלאומית". התובע לקח על עצמו לדבריו את ריכוז וניהול האירוע מבחינת כספית. גב' נעמי בן לביא נשכרה בידו לשמש כמפיקת האירוע.

2.התובע ביקש בתחילה לקיים את האירוע בככר אתרים בתל אביב, והנתבעת 2 (להלן: העירייה) נעתרה, ברם בהמשך מצא התובע כי המקום אינו מתאים. הוא ביקש בכל פעם מקום אחר (לא פורט איזה), אך נדחה. לבסוף אישרה העירייה את קיום האירוע בפארק "צ'רלס קלור", על חוף ימה הדרומי של תל אביב (להלן: הפארק), והתובע נפנה להשגת רישוי המשטרה. הוא פגש ב"מחלקת האירועים" במשטרה (לא הוברר אם זה שמה הרשמי של המחלקה) בשני שוטרים: גבר, שבהתייחס אליו ראה התובע לציין כי הוא בעל "מבטא של עולה ברה"מ", ואשה, שאותה תייג התובע כ"פקידה" (סעיף 14 לתביעתו). יחסם של השניים לא נשא חן בעיני התובע והוא הגדירו כמבזה ומשפיל. הם אף עמדו על כך שיפנה לעירייה בבקשה לקבל רישיון עסק, אף שלדברי התובע העירייה לא סברה כי נדרש רישיון כאמור. התובע מטעים כי "נוהל מקובל" הוא שלא נדרש רישיון עסק, ואף שבאירועי המחאה החברתית לא נדרש רישיון כאמור.

3.התובע החליט שחרף אותה דרישה "הזויה ובלתי חוקית" לשיטתו, הוא יפעל לקבלת רישיון עסק. הוא פנה לנתבעת 3 (להלן: רשגד) שתערוך עבורו דו"ח בטיחות לצורך האמור, ושילם לה 7,254 ₪ לעריכת הדו"ח. בינתיים פגש התובע בנציג העירייה (ששמו לא צוין) בפארק, שהודיע כי יש לקיים את האירוע בדרומו של הפארק, איזור שהתובע מגדירו כ"ארגז חול", ובלתי מתאים לקיום האירוע. ברם נציג רשגד סבר דווקא שאין כל קושי לקיים את האירוע באותו מקום. התובע קיבל את דו"ח הבטיחות ופנה עמו ביום 23.9.12 לעירייה ולמשטרת ישראל בקשר עם הליכי הרישוי. התובע גורס כי שני גורמים אלה ביקשו להקשות עליו. המשטרה דרשה לדבריו אף שמארגני האירוע יציבו 35 מאבטחים, וכי במקום העצרת תוקם גדר שגובהה שני מטר, ולא כשיטת יועצי הבטיחות. ביום 27.9.12, לאחר ביקור המשטרה במקום גרסה זו כי דו"ח הבטיחות לוקה, וכי בנוסף מיקום העצרת בדרום הפארק בעייתי מבחינה בטיחותית, ולכן לא אישרה את עריכת העצרת באותו מקום. בשלב זה, ימים אחדים קודם למועד המצעד והעצרת, החליט התובע לוותר על העצרת, שאליה גויסו בינתיים אומנים רבים, ולהסתפק במצעד, שבו נכחו מאות בודדות של צועדים.

4.על הרקע האמור הגיש התובע תביעתו, נגד העירייה, המשטרה ורשגד. התביעה היא לפיצוי בסך 69,808 ₪, והיא הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

5.לשיטת התובע, בתמצית, התנהלות העירייה והמשטרה נגועות בהפליה, הנטועה בעוינות כלפי אלו המבקשים להפגין בעד הלגליזציה של סמים קלים. דעותיו של התובע, לסברתו, לא רק שהן לגיטימיות, אלא "מקובלות על כל אדם משכיל בעולם" (סעיף 2 לכתב תשובתו); נציגי המשטרה והעירייה כנראה אינם נכללים בכלל אלה, שכן בית המשפט מתבקש להסביר להם "דמוקרטיה מהי" (שם, סעיף 13). הפליה זו עומדת לסברת התובע בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה).

ביטוי להפלייה בידי העירייה מוצא התובע בשלושה (סעיף 41 לסיכומיו): (1) דחייתו ב"לך ושוב במשך חודשיים" תוך ש"גרמה לעיכוב בלתי נסבל בקביעת מקום האירוע"; (2) העובדה (הנטענת) שהעירייה "סירבה לאשר לקיים את האירוע ברחבי תל אביב, למעט בחלק הדרומי בגן צ'רלס קלור (ארגז החול) שאינו מתאים לקיום עצרת"; (3) קביעת העירייה כי האירוע טעון רישיון עסק, תוך הפליית התובע ביחס לאירוע מחאה אחרים ובניגוד לדין.

ביטוי להפלייה בידי המשטרה מוצא התובע בשניים: התניית אישורה בהוצאת רישיון עסק מן העירייה, ודרישות הבטחה מרחיקות לכת ("בתחום ההזוי", כתיאורו של התובע), בדמות הגדרות והמאבטחים בשכר.