תא"מ 22213-05-14

בפניי בקשת ב"כ התובע להורות על החרגת סכום שכר טרחת עורך הדין בשיעור של 2,000 ₪ מתוך הסכום שאמור להשתלם לתובע על פי פסק הדין וזאת עקב עיקולים הרובצים על שם התובע אצל הנתבעת 2.

ב"כ התובע טוען כי לא ידע על קיומו של עיקול על כספי הלקוח וכי רכיב שכר טרחת עורך הדין צריך לשיטתו להיות מוחרג. יובהר כי לא ניתן כל נימוק לגופו של עניין מדוע יש מקום להורות על החרגת שכר הטרחה.

הנתבעת מתנגדת לבקשה ובעניין זה מפנות להלכות הרלבנטיות לעניין היות רכיב שכר טרחה כחלק ממכלול הסכומים המשתלמים לתובע ובהיעדר כל נימוק המצדיק מתן יתרון לב"כ התובע על פני מעקלים אחרים.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה - דין הבקשה להידחות.

נימוקי הנתבעת 2 מקובלים עליי במלואם ועל כן אסתפק במספר הערות קצרות.

הלכה היא מימים ימימה, ובית המשפט העליון חזר עליה בהחלטות רבות, היא כי כל רכיבי התשלום שנפסקים לתובע לרבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין הם כספי התובע והתובע בלבד אלא אם ניתנה הוראה אחרת על בסיס הסכמה מוקדמת בין הצדדים (ר' לדוגמא רע"א 6172/06 נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים נ' אריה חזן (החלטה מיום 31.8.10 וההלכות שהובאו שם).

בעניין שבפניי פסק הדין התמצה במתן תוקף להסכמה אליה הגיעו הצדדים בינם ובין עצמם ומבלי שהייתה כל התייחסות נפרדת להפרדת בין שכר טרחת עורך הדין מהכספים שישולמו ללקוח להבדיל מעצם נקיבת הסכום בנפרד.

ממילא לא עלה בידי ב"כ התובע להצביע על כל נימוק משפטי שיש בו כדי להצדיק חריגה מההלכה הנ"ל. עצם הנתון כי הוא עצמו לא היה מדוע לכך שמוטלים עיקולים על הכספים המדוברים אין בה כדי להוריד או להעלות ודומה כי הדברים צריכים להיות ברורים.

ממילא צודקת הנתבעת בטענתה כי אין מקום להעדיף את ב"כ התובע על פני נושים אחרים שפעלו לרישום עיקול וכי בית המשפט והנתבעת בעצמה לא ייתנו יד לכך בהעדר הנמקה משפטית מבוססת.

סוף דבר - הבקשה נדחית.

חרף התוצאה ובהתחשב במכלול נסיבות העניין - לא יהיה צו להוצאות הבקשה.