מנדלבוים נ' ניסן חומרי בנין בע"מ ואח'

זוהי תביעתו של התובע, עורך-דין המטפל בתיקי הוצאה לפועל, הנתבעת 1, שהיא חברה פרטית, וכנגד הנתבע 2, שהוא בעלי הנתבעת 1, אשר מסרו לטיפולו שטרות לגבייה.

כתב התביעה

התובע טען כי ביום 29/01/08 העבירו הנתבעים למשרדו שיק של החייב ישראל אדרי (להלן: אדרי), לביצוע בהוצאה לפועל. התובע נקט הליכי התראה ואז פתח תיק הוצאה לפועל. אדרי ברח לארצות-הברית.

אלא שביום 27/12/11 התקשר הנתבע 2 למשרדו של התובע והודיע כי אדרי נמצא בארץ ועומד לעזוב למחרת היום, וביקש מהתובע לפעול מיידית בלשכת ההוצאה לפועל לשם הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד אדרי. הנתבע 2 התחייב בשמו ובשם הנתבעת 1 לשלם סך של 2,146 ש"ח שכר טרחה עבור הגשת הבקשה. השירות ניתן, הבקשה הוגשה, צו העיכוב ניתן ופעל את פעולתו, חשבונית הועברה, אך שכר הטרחה לא שולם.

מספר ימים לאחר הוצאת הצו הגיש אדרי בקשה לביטולו. הבקשה התקבלה במשרדו של התובע, והתובע הזמין את הנתבע 2 לסכם את נושא הטיפול. ביום 02/01/12 הגיע הנתבע 2 למשרד, וסוכם בינו לבין התובע כי הנתבע 2 ישלם סך של 21,986 ש"ח כשכר טרחה והוצאות. התובע החתים את הנתבע 2 על התחייבות אישית, שאליה צורף צילום רישיון הנהיגה שלו. לאחר ההתחייבות הוכנה במהירות תגובה לבקשה לביטול הצו, אשר הוגשה למחרת היום, ביום 03/01/12. באותה העת חובו של אדרי בהוצאה לפועל עמד על סך של כ-350,000 ש"ח.

הנתבעים לא שילמו את שכר הטרחה, ומכאן התביעה.

כתב ההגנה

בכתב ההגנה נטען כי אדרי הינו חייב של חברה אחרת, הנקראת חברת האחים ניסן בע"מ, ח.פ. 51-189508-8, ולא של הנתבעת 1, שאיננה קשורה לאדרי או לתובע. מטענה זו חזרה ב"כ הנתבעים בדיון המקדמי מיום 29/10/14, ומכאן ואילך לא נטענה כול טענה שלפיה אין בכוחו של הנתבע 2 לחייב את הנתבעת 1.

הנתבע 2 טען כי מעולם לא התחייב, אישית או בשם אחרים, לשלם לתובע כול סכום שהוא, וכי המסמך שצורף לכתב התביעה והתיימר לשאת את חתימתו הינו מסמך מזויף. הנתבע 2 מאשר כי החברה האחרת שבבעלותו (ח.פ. 51-189508-8) היא זו ששכרה את שירותיו של התובע, אך זה האחרון כשל במילוי חובותיו המקצועיות כלפיה, ואף לא החזיר את התיקים שנותרו במשרדו לידי הנתבע 2. על כך גם הוגשה על התובע תלונה למוסדות לשכת עורכי-הדין.

לעניין הסכום של 2,146 ש"ח, חזר בו הנתבע 2 מטענתו. בקדם-המשפט מיום 29/10/14 טען כי התחייב לשלם סכום זה לתובע, אך טען כי הסכום קוזז מיתרות זכות שלו בתיקים אחרים ולמעשה שולם, כי הכרטיס שלו היה ביתרת זכות

לעניין אדרי נטען בכתב ההגנה כי אכן נפתח תיק הוצאה לפועל כנגדו, הוגשה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, ואז זנח התובע את התיק ולא המשיך בהליכי הגבייה. בסופו של דבר, קיבלה החברה האחרת 5,000 ש"ח לשם סגירת התיק, כי משפחת החייב, שהיא משפחה שכולה, פנתה אל הנתבע 2 בתחנונים לסיים את החוב בתשלום סמלי, והוא הסכים.

ראיות הצדדים

התובע העיד כי ניהל 31 תיקי הוצאה לפועל עבור ניסן, והגבייה בוצעה כך שכול פעולה בכול תיק חייבה את הלקוח, והסכום קוזז מכול סכום שנגבה עבור ניסן באחד מתיקיו. הסכם שכר טרחה בכתב לא היה. התובע הביא לדוגמה תיק הוצל"פ אחד אשר בו הופיע בבית-משפט, חייב את ניסן, וניסן שילם.

החקירה הנגדית עסקה בעיקרה בתיקי הוצאה לפועל שאינם קשורים לתביעה, בתיקים שבהם נדון התובע בבתי-הדין של לשכת עורכי-הדין, ובשיטת התמחור של התובע ואיחורים בהעברת תשלומים, עניינים אשר אינם רלוונטיים לתביעה דנן. התובע לא יכול היה להסביר את מכתבו הנושא את הכותרת "חשבון לתשלום" והסכום המופיע בו הוא 986 ש"ח ולא 2,146 ש"ח. התובע טען כי תמחר את הכנת התגובה הדחופה על-פי הסכום ש"הצלתו" נדרשה, וחזר בחקירתו הנגדית על המעמד שבו חתם ניסן על ההתחייבות. חלק מן החקירה עסק בתפקידו של אחד, בלומנטל, אשר היה מפנה אנשים לתובע לטיפול.

העד יעקב בלומנטל העיד כיצד היה עובר בבתי עסק ומציע להם את השירותים המשפטיים של התובע, ועל כול שיק שהיה מביא היה מקבל סכום קטן. העד העיד כי היה הסכם ראשי שאותו הציג ללקוחות, ובדרך כלל היו שכר הטרחה וההוצאות של התובע משולמים מתוך הגבייה. ללקוחות היה מוסר כי על עניינים מיוחדים תהיה הודעה ללקוח, ובמקרה כזה צריך יהיה לקבל אישור מהזוכה. בלומנטל זכר את ניסן וזכר שהוא חתם על יפוי כוח. עוד העיד בלומנטל כי ההסכמים הכילו תניה אשר חייבה זוכה שלא לקבל כסף מחייב ללא אישור מעורך-הדין המטפל. בלומנטל זכר כי הביא הרבה שיקים לאנשים ולא שמע מהם טענות. הוא זכר כי באופן כללי לא גובים מהזוכה אלא במקרים מיוחדים, בדרך-כלל בפשיטות רגל. הוא השיב לשאלות בדבר שיחות של ניסן איתו, ואישר כי ניסן אמר גם בפניו כי לא הסכים לשלם לתובע 21,000 ש"ח.

עדותו של העד יהודה כהן הופרעה על-ידי ב"כ הנתבעים, שהשיבה במקומו לשאלה. יהודה כהן תיאר כיצד הגיע אליו יעקב בלומנטל בהצעה לגביית שיקים חוזרים, כאשר הוא לא ישלם אגרה או עמלה, ויקבל בתמורה את הקרן. כהן אמר (בהדרכה ברורה של ב"כ הנתבעים) כי אינו גובה ריבית בשל האיסור הדתי, אלא את הקרן בלבד. לגבי ההוצאות אמר כהן שההסכם היה שהוא לא משלם הוצאות אלא החייב, אך בתשובתו הבאה אמר שחייבו אותו פעם אחת בתשלום, ושכסף של לקוח אחד שימש לכיסוי הוצאות של לקוח אחר. בהמשך הוסיף כהן כי אשתו טיפלה ברוב ענייני השיקים, אך לא יכול היה לענות על מסמכים שהציג התובע אשר העידו כי התובע חייב אותו בשכר טרחה. באחד התיקים, שאותו כינה 'מקרה חריג', אמר שהמדובר היה בתביעה לביצוע חוב שהוא ויתר עליה, אך שילם לעורך-הדין את הכסף המגיע לו, כי עורך-הדין אמר שהוא עשה עבודה ומגיע לו תשלום. כהן הכחיש כי בלומנטל הסביר לו שעל תיקים של פושטי רגל הוא יצטרך לשלם.

יעקב ניסן בעדותו אישר כי תלונתו כנגד התובע בלשכת עורכי-הדין נסגרה, אמר שהתובע 'גנב אותו ותבע אותו', שהתובע נהג לעכב לו כספים, וחזר על גרסתו כי ידע שלא יחויב בתשלום אלא שכול הכספים המגיעים לתובע ייגבו מהחייבים. ניסן זכר כי חתם על תצהירים ואישר את חתימתו עליהם. בנוגע להסכמה אמר כי התחייב לשלם 2,165 ש"ח, מאחר שהתובע 'לחץ אותו לקיר', שאם לא ישלם לו על צו עיכוב היציאה הוא לא יטפל בתיק, הוא ביקש לקזז את הסכום מהכרטיס שלו, וכך היה. לגבי התגובה השנייה אמר שלא הייתה תגובה שנייה, הוא היה בכלל בחו"ל, ולשאלת בית-המשפט השיב כי איננו זוכר את הימים המדויקים. העד חזר על גרסתו שהמסמך מזויף, ואמר כי כשהיה בחו"ל בתו קיבלה את התיק מהתובע, שאמר שהוא לא מעוניין לטפל בתיק, ואז הלך יחד עם החייב לעו"ד מיכאל סאלם, ושם נחתם ההסכם של סגירת התיק בסך 350,000 ש"ח כנגד תשלום של 5,000 ש"ח. לשאלת התובע ענה כי אין לו הוכחה, הכסף ניתן במזומן, סאלם היה נוכח, והוצאות לא מגיעות לתובע, כי הוא "זרק את התיק". לעניין רישיון הנהיגה ענה העד כי השאיר את רישיון הנהיגה לצילום לבלומנטל שנה קודם לכן, לבקשתו, ומשם היה בידי התובע הצילום.