תא"מ 21698-12-14

1.לפניי בקשת התובע להארכת מועד להגשת חוות דעת שמאי וכן הגשת תצהירי עדות ראשית במקביל לצירופה של חוות הדעת, וזאת עד ליום 12.7.15. התובע טען כי עובר להגשת הבקשה נוהל מו"מ בין הצדדים לסיום המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט. ניסיון הפשרה לא צלח והתובע פנה לשמאי להערכת הנזקים שנגרמו לדירה שבמוקד התביעה. לאחר ביקורו של השמאי בדירה הודיע האחרון כי נדרשת לו ארכה נוספת להכנת חוות הדעת.

2.הנתבעים התנגדו לבקשה וטענו כי אמנם נוהל מו"מ אולם כבר ביום 28.4.15 הודיעו לתובע שההליכים ימשכו בפני בית המשפט.לטענת הנתבעים, בהתאם לתקנות,היה על התובע לצרף את חוות הדעת בעת שהתאים את כתב הטענות לסדר דין מהיר וכך היה גם לנתבעים זמן לבחון את חוות הדעת ולכלכל צעדיהם בהתאם.

הכרעה:

3.בהתאם לתקנה 214ג לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, על בעל דין המנהל תביעתו בסדר דין מהיר לצרף חוות דעת מומחה בשלב הגשת כתב הטענות.

"בכתב טענות בתובענה בסדר דין מהיר יפרט בעל דין את טיעוניו, ויצרף לו תצהיר מטעמו ערוך לפי טופס 17א, לשם אימות העובדות שבכתב הטענות וכן חוות דעת מומחה, ואסמכתאות משפטיות, אם ישנן; תצהיר בעל דין שלא צורף לכתב הטענות בעת הגשתו, לא יוגש, אלא ברשות בית המשפט; בעל דין רשאי לצרף תצהיר של אדם אחר, מטעמים מיוחדים שיפורטו בתצהיר".

לפיכך,צודקים הנתבעים בטענתם כי היה על התובע, , לצרף את חוות הדעת לכתב הטענות מטעמו.

4.יחד עם זאת, הואיל וטרם נקבע מועד לדיון הוכחות ,הרי שהיעתרות לבקשה (שמשמעותה למעשה תיקון כתב התביעה בדרך של הוספת חוות דעת), לא תעכב את ניהול התיק ומאידך תאפשר בירור הפלוגתאות בין הצדדים באופן מלא. וראה בספרם של רחמים כהן ומנחם קליין "סדר דין מהיר בבית משפט השלום" עמ' 29:

"בית המשפט מצא טעם מיוחד בהצטברות נסיבות אחדות שנוצרו: ראשית, צירוף חוות הדעת הוא למעשה תיקון כתב התביעה, וזה יכול להיעשות "בכל עת" לפי תקנה 92 לתקנות; שנית, מועד ההוכחות נדחה בכמה חודשים, ולכן לא נגרם נזק לנתבעת אשר יכולה להגיש חוות דעת נגדית; שלישית, כיוון שטרם החלה שמיעת הראיות, גובר האינטרס של בירור הפלוגתאות בין הצדדים על האינטרס של שמירה קפדנית על סדרי הדין, כשלתיקון זה נלווה חיוב בהוצאות בגין מחדל התובעים"

5.בהתאם לאמור וע"פ סמכות ביה"מ להתיר תיקון כתב התביעה "בכל עת", אני מוצאת כי אין למנוע מהתובע לתקן את התביעה ולהוסיף חוות דעת מטעמו.ההלכה היא כי על כל מחדל פרוצדוראלי ניתן לפצות בהוצאות וביה"מ יעדיף תמיד בירור מלא ושלם של טענות הצדדים על פני מניעת צד מלהציג ראיותיו בגלל מחדל שבסדרי הדין.