תא"מ 21229-04-12 קשר רנטאקר בע"מ נ' ציקווש

עיינתי בבקשת התובעת להורות על ביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש. הנתבע מתנגד לבקשה זו וטעמיו עמו. גם אני סבור כדעת הנתבע שלא מתקיימים בענייננו התנאים לביטול מחיקת התביעה ואבאר:

הלכה פסוקה היא כי מחיקת הליך בשל חוסר מעש נועדה לגרוע הליכים שנזנחו על ידי יוזם ההליך. הזנחת ההליך יכולה להתבטא בנטישתו המודעת או באי מילוי חובות באופן עקבי ושיטתי, המפריע באופן ממשי לעבודת בית המשפט (ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865).

באה הפסיקה ללמדנו מנגד שאין הצדקה להותיר את מחיקת התביעה על כנה אם מתברר כי למחדל בעל הדין יש הסבר מניח את הדעת. זאת, בשים לב, לחומרת הפגיעה בו אם תידחה בקשתו ובשים לב לשאלת הסתמכותו של בעל הדין שכנגד על ההחלטה למחוק את ההליך והנזק שנגרם לו עקב כך (ע"א 3069/08 זאיד עואדנ' לאפי חורי (ניתן ביום 29.5.2008)). עוד נקבע כי על התובע המבקש להורות על ביטול מחיקת התביעה להראות כי "טעם מיוחד" שאינו בשליטתו, הביאו לזנוח את תביעתו כדרכן של בקשות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (ע"א 2667/11 רחמים נ' בנק לאומי (פורסם בנבו, 14.12.11)).

בענייננו, התובעת אינה עומדת בדרישות הדין לעניין זה שכן ראשית אין בפיה כל הסבר מניח את הדעת למחדל שבהימנעותה לפעול על פי הוראות בית המשפט (בשני מועדים שונים) לענין מתן הודעה לתיק בנוגע למו"מ שבין הצדדים וזאת כאמור למרות שבית המשפט התריאה בתובעת כי תפעל למתן הודעה לה היא נדרשה קודם לכן, טרם ימחק את תביעתה. התובעת לא פעלה כאמור והתביעה נמחקה. טענתה של התובעת כי תקלה משרדית הביאה אותה לפעול כך, נותרה בחלל האוויר ללא הסבר כאשר קשת רחבה ביותר עשויה למלא את החסר אלא שקונקרטית לנדון – אין.

אף לגופם של דברים, למקרא ההליך הקודם לרבות עדויות העדים על רקע גוף המחלוקת ביניהם, והבהרת בית משפט קמא את פסק דינו, גם אני סבור כדעת הנתבע שפסק דינו של בית המשפט ייחס אחריות מלאה לתאונה לנהג התובעת וקבע את הנזק לפיצוי על בסיס מחלוקת הנזק בלבד. הדבר תואם גם את לשון הבהרת בית המשפט שבאה לאחר פסק הדין וגם את מוקדי הנזק שבמחלוקת על פי חוות דעת שמאי הנתבע שניתנו לחלוקה בעין והיוו בחלקם חלק ממארג המחלוקת לעניין הנזק כאשר במצרף לשכ"ט השמאי שנתבע, מצויה הלימה בין ראשי הנזק שלא היו במחלוקת ואשר נפסקו פיצויים לגביהם לבין סכום הנזק הסופי שנפסק.

זאת ועוד ובהקשר לנדון, לא סביר בעיניי שבתיק סטייה כל כך מובהק אשר נדרשת הכרעה לכאן או לכאן לעניין האחריות לתאונה, יחליט בית המשפט בסופו של יום לחלק אחריות בין הנהגים ועוד מבלי לתת לכך ביטוי בפסק דינו. עיון בפרוטוקול עדות הנהגים מצביע על מחלוקת חד כיוונית ועל כן העובדה שסכום הנזק הישיר שנפסק לנתבע על סך 13,252 ₪ תואם יותר את מוקדי הנזק שלא היו במחלוקת ועל כן סביר שבית המשפט קיבל אותם, מלמדת כי בית המשפט קבע את האחריות לתאונה והטיל אותה על אחד הנהגים- במקרה זה על נהג התובעת ופסק את סכום הנזק לפי מיטב הבנתו על רקע מוקדי הנזק של רכב הנתבע שניתנו לחלוקה בחוות דעתו בהתבסס על התרשמותו מטענות הצדדים לנזק ומהמוקד שלטענתו הוכח כי קשור ונפגע בתאונה זו.