תא"מ 21117-09-13 מרזוק נ' חברת דואר ישראל בע"מ

לפניי תביעה שעניינה – משיכה ללא הרשאה, לכאורה, מחשבון הבנק שמנהל התובע בבנק הדואר.

התובע מנהל חשבון בנק בבנק הדואר בסניף ערערה (להלן: "החשבון"). ביום 12.4.2013 בוצעה משיכה של 8,000 ₪ מן החשבון וביום 14.4.2013 בוצעה משיכה נוספת, בסך 9,200 ₪ מן החשבון, ובסך הכל – 17,200 ₪. אחת המשיכות בוצעו בסניף הדואר בכפר בענה והאחת – בסניף שבכפר מכר-ג'דיידה. התובע טען, כי לא הוא שביצע את המשיכות, ולטענתו – התרשלו פקידות בנק הדואר בסניפים האמורים כאשר אפשרו לפלוני למשוך כספים מחשבונו, ככל הנראה – תוך שימוש בתעודת זהות מזויפת שלו.

על פי נהלי בנק הדואר, כפי שהוצגו בכתב ההגנה ובעדויות מטעם הנתבעת, נדרש פקיד הדואר לוודא את זהותו של המושך באמצעות תעודה מזהה, וכן להשוות את חתימתו של המושך על פקודת המשיכה אל מול דוגמת חתימה הסרוקה במחשב בנק הדואר. הנתבעת טענה, כי לא ניתן לחייב את פקידי הדואר, הנותנים שירות לקהל גדול בתנאי עומס ולחץ זמן, לערוך השוואה גרפולוגית מדוקדקת של החתימות. אלא שגם אם נקבל טענה זו – לצד ההבנה הברורה שפקידי הדואר אינם עוברים הכשרה בזיהוי כתבי יד או בזיהוי חתימות מזויפות – עדיין נשאלת השאלה מי מהצדדים צריך לשאת בנזק הנגרם כתוצאה מזיהוי שגוי של לקוח המבקש למשוך כספים.

להשקפתי, אין ספק שבמצב דברים כזה, הבנק – ובענייננו הנתבעת – הוא שצריך לשאת באחריות למצב של זיהוי שגוי של הלקוח. מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח היא כזו, שהלקוח מפקיד בידי הבנק את כספו, מתוך הבנה, ותחת ההתחייבות המובנית במערכת היחסים הזו, שהבנק ימסור את הכסף לבעל החשבון או על פי הוראתו. מערכת יחסים כזו מטילה על הבנק חובות אמון מיוחדות ביחס ללקוחותיו, ולטעמי – במצב דברים כזה, מדיניות שיפוטית ראויה היא להעביר אל הבנק את הנטל להוכיח כי כאשר מסר כספים מתוך חשבון בנק, עשה כן לידיו של בעל החשבון או מי מטעמו, בהרשאתו. הטלת הנטל לעניין זה על הבנק היא מוצדקת גם משום שבעל החשבון עלול למצוא את עצמו נדרש להוכיח "עובדה שלילית" – קרי – כי לא הוא שביצע את פעולת המשיכה. עובדות שליליות קשות מטבען להוכחה, ואני סבור שגם טעם זה מצדיק הטלת עיקר הנטל על הבנק.

בהערת אגב אציין, כי אני סבור שיש הבדל מהותי בין אחריותה של הנתבעת בכובעה כנותנת שירותים בנקאיים ללקוחותיה ובין אחריותה בביצוע פעולות אחרות שהיא רשאית לבצע – דוגמת העברת בעלות בכלי רכב; על כן אני סבור שהפסיקה שהובאה לעניין חובת הזיהוי – אינה רלוונטית לענייננו.

בענייננו, ולאחר שמיעת ראיות הצדדים, אני סבור שהבנק הרים את הנטל להוכיח, כי אותו פלוני שקיבל לידיו את הכספים – היה התובע. זאת הן על יסוד עדויותיהן של שתי מבצעות פעולות המשיכה – גב' רוז חליף וגב' סאהרה דיאב, הן על יסוד התנהלותו של התובע עצמו והן על יסוד בחינת הסבירות וההסתברות לקרות האירועים כפי שמתאר אותם התובע.

אציין, כי מצאתי את עדויותיהן של גב' חליף וגב' דיאב מהימנות. שתי העדות השיבו לשאלות באופן יסודי, לא ניסו להתחמק, וכאשר לא זכרו פרט כזה או אחר – לא הסתירו זאת. םג ניסיונותיו של ב"כ התובע להוכיח כי העדות אינן יכולות לזכור את אירועי אותו היום – לא צלחו, והתרשמתי כי העדות מעידות מתוך זכרונן האותנטי.

יוער, כי גב' דיאב נשאלה כיצד היא יכולה לזכור את התובע דווקא, מבין כל הלקוחות שנכנסו לסוכנות הדואר שבה היא עובדת מיום האירוע ועד מועד החקירה, ונתנה לכך הסבר מניח את הדעת (וראו עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 1 – 8). הסבר זה – אף שהוא אינו שגרתי (ואולי דווקא משום כך) הוא משכנע בעיניי, ומשקף יותר מכל את העובדה שזיכרונם של אנשים שונים פועל בדרכים שונות. משעה שהעידה גב' דיאב – וכאמור עדותו מקובלת עליי – כי היה זה התובע עצמו שביצע את המשיכה, ניתן לצרף לעדות זו את עדותה של גב' חליף, שהעידה כי אינה נותנת שירותי בנק מבלי שהוצגה לה תעודת זהות, אפילו כאשר היא מכירה את הלקוח (וראו לעניין זה עמ' 11 לפרוטוקול ש' 27 עד עמ' 12 ש' 8).

עד כאן – הראיות הישירות הקושרות את התובע דווקא לסניפי הדואר שבהם בוצעו המשיכות. למעשה, משקיבלתי את עדויות פקידות הדואר, נשמטה הקרקע מתחת לגרסתו העובדתית של התובע, שלפיה לא היה כלל בסוכנויות הדואר האמורות במועד ביצוע המשיכות.

עם זאת, אני סבור שגם הגיונם של דברים אינו מתיישב עם גרסה זו. אילו היה מדובר במשיכה חד-פעמית שבוצעה, כנטען, בידי אדם אחר – אפשר היה אולי לקבל את הטענה שפקידה בסניף הדואר טעתה בזיהוי או התרשלה וביצעה משיכה מבלי לקבל לידיה תעודת זהות כנדרש; אילו דובר בשתי משיכות שבוצעו באותו הסניף – אפשר היה אולי לקבל את הטענה שבסוכנות דואר פלונית נהוגה התרשלות שיטתית בבדיקת תעודות זהות. אלא שבענייננו מדובר בשתי פעולות שונות, שבוצעו בשני סניפים שונים, בשני יישובים שונים, ומול שתי פקידות שונות. ההסתברות כי בנסיבות כאלה – של שני אירועים, בשני מועדים שונים, בשני סניפים, בשני יישובים ומול שתי פקידות שונות – תקרה תקלה זהה, העומדת בסתירה לכל נהלי העבודה של הנתבעת, כמו גם לפרקטיקה הסבירה בהתנהלות מוסד בנקאי – ההסתברות לכך היא, לטעמי, אפסית.