תא"מ 20298-01-13 קיס נ' א.מ.א לימן החזקות בע"מ

זהו פסק דין משלים לפסק דיני הקודם מיום 7.9.14, שדן בטענת התובע לפיצוי מכוח הפרת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק ההפליה). בפסק הדין נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית להקמת החזקה להפליה אסורה. בערעור נקבע כי הונחה דווקא תשתית ראייתית שכזו, ולפיכך קמה האחריות לנתבעת לפצות את התובע. הדיון הוחזר לבית משפט זה לקביעת הפיצויים וההוצאות. כך ייעשה.

רקע

1.ברקע הדברים, בתמצית כמובן: התובע הגיש תביעה לפיצויו בסך 60,000 ₪ מכוח חוק ההפליה. בתביעתו ציין כי הוא ממוצא ערבי, יליד 1978. הנתבעת היא מפעילת מועדון ה"ליהמן ברדרס" ברח' התערוכה בתל אביב. גב' גלי גב, מי שבתחילה הוגדרה בידי התובע כיחצ"נית המועדון והעידה כי למעשה נתבקשה לפרסם את ה"ערב" של יום 27.10.12 כנגד כניסה שלה חינם למועדון, פרסמה ברשתות החברתיות את דבר המסיבה, התובע יצר עמה קשר, והיא הזמינה אותו למועדון, בתקשורת מסרונים. ברם כאשר הגיע התובע למועדון באותו בשעה 23:20 סירבו העומדים בשערי המועדון להכניסו, משך שעה של ניסיונות (כמחציתה תועדה בידו בסרטון שצילם), בטענה שמדובר ב"מסיבה פרטית" שאינו רשום אליה. תקשורת מסרונים שלו עם גלי לא הועילה. הנתבעת – שלא ידעה לטענתה מי זו אותה גלי – טענה כי במקום אכן נערכה מסיבה עם רשימת מוזמנים, שהתובע כנראה לא נמנה עליהם. הנתבעת הטעימה עוד כי מן הסרטון עולה שגם אחרים, ולא רק כאלו שמאפנייהם דומים לשל התובע, לא הוכנסו למועדון. התובע גרס מנגד כי אין מדובר אלא בהפליה כלפיו, בין אם מחמת מוצאו ובין אם מחמת צבע עורו, וכל מהלכיה של הנתבעת נועדו להסוות הפליה זו.

2.בפסק דיני מיום 7.9.14 (שההתייחסות אליו נעשית לצרכי הסקירה העובדתית בלבד, שכן הנדבך שעניינו שאלת ההפליה בוטל והוכרע בפסק הדין שבערעור) נמצא כי לא הוכחה הפליה. צוין כי באין ראיה ישירה לרוב להפליה (דוגמת הודאה ברקע לאי הכנסתו של תובע למועדון), מסייע החוק ביצירת "חזקת הפליה" כנקוב בסעיף 6 לחוק, ובפרט סעיף 6(2) לו, שלפיו חזקת ההפליה שהנטל להפרכתה יעבור לכתפי הנתבע יקום אם יימצא שהנתבע מנע כניסה "לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה". ברם נמצא כי התובע לא השכיל לעמוד אפילו בחזקה זו הקלה לביסוס, שעה שגם מאחרים – שאינם נמנים על קבוצת התובע – נמנעה הכניסה למועדון, וממגוון טעמים נוספים שפורטו בפסק הדין. בתביעה אף עמדתי על התנהלותו הדיונית הבעייתית במיוחד של התובע. על רקע אלה נדחתה התביעה.

3.התובע ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט הבכיר גדעון גינת) קיבל את הערעור ומצא כי יש תשתית ראייתית לתביעה. בפרט קבע כי: "המערער הראה, כי נמנעה כניסתו וכי אחרים באותה עת, נכנסו למועדון. די בכך כדי להביא להיפוך הנטל לפי סעיף 6 לחוק איסור הפליה" (פסקה 4, וראו אף פסקה 6 לפסק הדין). עוד הוסיף בית המשפט הנכבד כי כיוון ששאלת הפיצוי הכספי לא נדונה בפסק הדין המקורי, יוחזר הדיון בהקשר זה לבית משפט השלום, שישמע את טיעוני הצדדים בעניין. כן הורה לבית משפט זה להידרש לשאלת הוצאות המשפט, בשני שלבי הדיון, תוך שבית המשפט יוכל להידרש לדרך הדיונית בה נהגו בעלי הדין לפניו. הנתבעת חויבה בהוצאות המשפט בערעור בסך 6,000 ₪.

4.נוכח פסק הדין בערעור, הוריתי לצדדים להשלים טענותיהם בסוגיית הפיצוי וההוצאות, וכך עשו.

התובע, בתמצית, עמד על החשיבות של המלחמה בהפליה אסורה. הוא הקדיש פרק נרחב לשאלה – שעלתה כבר בגדרי הסיכומים שהוגשו טרם פסק הדין המקורי – של היות התובע "סדרתי" לטענת הנתבעת, מי שהגיש תביעות רבות להפליה אסורה, הן במועדונים, הן בקבלה לעבודה. הוא גרס כי כל עוד יש הפליה, יש להלחם בה. התובע עומד על מגוון תביעות הנסבות על הפלייתו, שבהן זכה בפיצויים בסכומים מגוונים.

הנתבעת מנגד גרסה כי חרף פסק הדין בערעור, אין לפסוק לתובע דבר. היא גורסת שאין למצוא בפסק הדין שבערעור קביעה שלפיה התובע נמנה עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות האפליה שבסעיף 3 לחוק, דוגמת מוצא, ובהיעדר תשתית בעניין זה, אין הצדקה לפיצוי. התובע לשיטתה אף לא הדגים כי נפגע מן ההפליה שנקבעה, אלא הוא "תובע מקצועי", ששומה על בתי המשפט להכריז עליו כ"שור מועד" ולשים קץ לתביעותיו.

דיון

5.כמצוות בית המשפט המחוזי הנכבד, נדון בשאלת הפיצויים ובשאלת ההוצאות, ונפתח בשאלת הפיצוי בגין ההפליה.