תא"מ 20175-05-15 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

1.לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 27.06.2014, בין כלי רכב, מ"ר 71-715-71 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 16-589-12, שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידה נהגת רכב התובעת בלבד. יודגש כי העד מטעם הנתבעת לא הובא לדיון בטענה שהנתבעת לא הצליחה לאתרו. עוד בהחלטתי מיום 21.09.2016 שניתנה בפתח ישיבת ההוכחות, קבעתי כי לא מצאתי להיעתר לבקשת דחיית הדיון של ב"כ הנתבעת לשם איתורו של העד מטעם הנתבעת, מאחר ועמד לרשותה די והותר זמן כדי לאתרו עוד קודם לדיון.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדה במהלך חקירתה בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהאחריות לקרות התאונה תחולק באופן שווה בין הנהגים המעורבים בה.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

מוקד הנזק ברכב התובעת הוא בדופן השמאלית האחורית. לא ידוע מהו מוקד הנזק במשאית. אף בעדותה לא יודעת נהגת רכב התובעת לומר באיזה חלק נפגעה המשאית כתוצאה מהמפגש בין כלי הרכב (עמ' 2, שורה 22 לפרוטוקול). יחד עם זאת, מאחר ומוקד הנזק ברכב התובעת הוא בדופן השמאלית האחורית ואין כל נזק לחלק קדמי יותר בדופן השמאלית שברכב התובעת, ניתן להניח, ברמת הסתברות גבוהה, כי בעת המגע בין כלי הרכב, רכב התובעת היה ברובו מלפני המשאית.

אם כך, ובנסיבות שנתיבי הנסיעה השונים עליהם נסעו כלי הרכב המעורבים בתאונה – רכב התובעת על נתיב ימין והמשאית על נתיב שמאל – התמזגו לנתיב נסיעה אחד לקראת הכניסה למעגל תנועה, הרי שברור כי רכב התובעת קדם למשאית לקראת הכניסה למעגל התנועה. משכך, היה על נהג המשאית ליתן לרכב התובעת זכות קדימה בהשתלבות בדרך המובילה למעגל התנועה. מה גם, שהיה על נהג המשאית להבחין ברכב התובעת שזז ימינה על מנת לתת למשאית להתקדם בנסיעה ובעצם זה לנהוג במשנה זהירות בנסיעתו, להיצמד לשמאל ואף לעצור את המשאית, ככל שיש צורך בכך, הכל כדי למנוע את המפגש עם רכב התובעת.