אלמלם ואח' נ' פריים-ליס ניהול ציי רכב בע"מ ואח'

1.רשמתי בפניי את עמדת הנתבעים 3-4 לבקשת הנתבעים 1-2 בתיק זה ואני מסכים לה אם כי באופן חלקי ומבלי לייתר את תוצאותיה. להלן אבאר את עמדתי ביחס לכך וביחס לתיק כולו בשאלת מעשה בי- הדין שהעסיקה רבות את הצדדים בדיון הקודם:

2.ראשית וכפתיח, לא ברורה לי עמדת הנתבעים 1-2 בסעיף 10 של בקשתם זו החדשה לאחר הדיון, לפיה הם מבקשים לתקן את בקשתם לעניין מעשה בי- הדין. סעיף זה לא ברור כלל וכלל. לא ברור באיזו מתכונת מבוקש השינוי, על שום מה ולמה ומה עתה טוענים הנתבעים בעניין זה וזאת בפרט לאחר שטענה זו עלתה שבעתיים במסגרת הדיון הקודם והקצתה את מרבית זמנו של בית המשפט. כך או אחרת, אני סבור כי במקרה שלפנינו אכן מתקיים מעשה בי- דין ואולם טרם שאדרש לכך אביע את עמדתי בנוגע לתורמתם של הנתבעים 3-4 לנזק שנגרם לרכב התובעת מאחור.

התביעה כנגד הנתבעים 3-4:

3.אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 3-4 זאת לנוכח מסקנתי העולה ממכלול הראיות שבתיק לרבות בתיק המקביל שנדון (שמספרו 12204-08-15 ) במסגרתו ניתן פסק הדין שדן בשיירת שלושת הרכבים הראשונים, לפיה לפגיעת רכב זה ברכב התובעת מאחור אין השפעה לתוצאת הנזק הסופית שנגרמה רובה ככולה על ידי רכב השברולט שפגע בה תחילה בצד שמאל מאחור.

4.מסקנתי זו התגבשה לאחר שעיינתי בחוות דעת התובעת, ולאחר שעיינתי בכובד ראש בתמונות הצבע שצולמו מיד לאחר התאונה של הרכבים המעורבים ותוואי הדרך ואשר צורפו לתיק המקביל ( ועל כן אין צורך בצירופן שוב) ו בשנית במסגרת הדיון שבפניי. בהתאם לכך הגעתי למסקנה כי אירוע התאונה שהתחולל במסגרת הרכבים הראשונים ולמעשה בין רכב השברולט של הנתבעים 1-2 לרכב התובעת, יצר נזק כל כך גדול אשר היה בכוחו "לבלוע" לחלוטין את הנזק שגרם רכב הנתבעים 3-4 שהצטרף לאחר מכן בעת שפגע ברכב התובעת מאחור. מתמונות הצבע שהוצגו בתיק המקביל של רכב התובעת מיד לאחר התאונה, ומתמונות צבע של שמאי רכב התובעת ניתן לראות בבירור כי חלקו השמאלי-אחורי של פגוש רכב התובעת קרוע משמאל עד כמעט לכדי כולו.

5.משאין חולק שרכב השברולט של הנתבעים 1-2 פגע תחילה ברכב התובעת בצד שמאל אחור של הפגוש שלו ואז הצטרף רכב הטויוטה קרולה של הנתבעים 3-4 ופגע בו במרכז-שמאל אחור של הפגוש, כפי שגם ניתן לראות היטב בתמונות, אזי המסקנה ההגיונית המתבקשת הינה שללא קשר לנזק המינורי לטעמי שיכול וקשור ברכב הנתבעים 3-4, עוצמת הפגיעה ברכב התובעת מאחור על ידי רכב השברולט תחילה, עולה עשרות מונים על עוצמת הפגיעה של רכב הנתבעים 3-4 לאחר מכן וזו הסיבה שגרמה לקריעת הפגוש השמאלי- אחורי, בדיוק במוקד החיכוך שבין רכב הנתבעים 1-2 לרכב התובעת. על כן אין צורך להיות מומחה בכדי להסיק שדי בפגיעה זו בכדי להביא להחלפת הפגוש האחורי כולו מאחר שזה אינו ניתן לתיקון כלל ודי בכך בכדי גם לקבוע כי הצטרפות רכב הנתבעים 3-4 לאחר מכן וגרימת, אם בכלל, נזק מינורי לפגוש מאחור אינה מעלה או מורידה לעניין זה.

6.עדות לאמור ניתן גם למצוא במנח רכב השברולט לאחר התאונה, ובממצאי בית משפט קמא ביחס למהירות הנסיעה של רכב זה וחוסר הזהירות שבה נקט הנהג שנהג בו - מר דביר מנשה לצד הנזק היחסית מינורי ( שאף נראה בתמונת הצבע שנסרקה לתיק המקביל והוצגה גם בפני בית המשפט זה), שנגרם לרכב הטויוטה בכדי ללמדך כי תרומת הטויוטה לנזק רכב התובעת מאחור הינה כל כך מינורית, אם בכלל כאמור, בכדי שאסיק שהנזק הראשוני שגרם רכב השברולט מכסה נזק זה מאד. אעיר בהקשר לאמור כי אם נדרש לחיזוק נוסף, נמצא אותו במוקדי הנזק לתיקון של רכב התובעת מאחור וזאת על פי חוות דעת השמאי שלה המצביעים כאלף מונים על מוקד הנזק השמאלי – אחורי בתור המוקד שספג את מירב עוצמת המכה ועל גם המוקד שנדרש בתיקון מקסימאלי. התביעה אפוא כנגד הנתבעים 3-4 נדחית בזאת ללא צו להוצאות למעט שכר התייצבות העד מטעמה כנפסק בדיון לתשלום על ידי התובעת בתוך 30 ימים מהיום.

עניינו של מעשה בי- דין  

7.בין התובעת והנתבעים 1-2 התגלעה מחלוקת שתפסה את מירב תשומת הלב בדיון האחרון והאריכה עד מאד את קיומו. לבסוף הסכימו הצדדים כי כיוון שהנתבעים 3-4 לא היו שותפים להליך המקביל (במסגרתו חולקה האחריות לתאונה בין התובעת לנתבעים 1-2 בשיעור של 65-35 אחוזים לטובת התובעת) נכון שעדותו של הנתבע 3 תישמע תחילה בפני בית המשפט תחילה וכך נעשה. בתום הדיון ומפאת קצר הזמן אך בפרט בשל הצורך המהותי להכריע בסוגיה זו תחילה לא העידו יתר העדים אשר עדותם נשמעה בהליך הקודם. עיקר המחלוקת נוגעת לטענת ב"כ התובעת לפיה תוצאת פסק הדין המקביל מחייבת את התובעת בכל מה שנוגע לאחריותה בגין התאונה הראשונה כהגדרתה שבה היו מעורבים רכב ראשון בשיירה בשמו הוגשה התביעה הנ"ל, רכבה ורכב הנתבעים 1-2 ואולם אין תוצאה זו מחייבת בהליך כאן שבו תובעת התובעת את נזקיה מהרכבים שפגו בה מאחור. על כן לשיטת התובעת ככל שבית משפט קמא קבע שרכבה לא שמר מרחק מהרכב שלפניו ועל כן היא חויבה בשיעור אחריות של 35 אחוזים בגין תאונה הנ"ל, אין להשליך על תוצאה זו ביחס לפגיעת הרכבים מאחור בה שכן נותק הקשר שבין מהלך גרימת התאונה הראשונה ובין מהלך גרימת התאונה השנייה שבה נפגע רכבה על ידי הרכבים מאחור. ב"כ הנתבעים 1-2 חולק על דעתו זו של ב"כ התובעת וטוען לקשר ישיר או למעשה למכלול אחד שקושר את שתי התאונות יחדיו ומבקש הוא בכך לראות בהתנהגותו הפסוקה של נהג רכב התובעת בגינה הוא חויב בשיעור אחריות של 35 אחוזים, כהתנהגות שגרמה בשיעורה זה לקרות התאונה בכללותה ואין לטעמו לנתק את הקשר שבין התאונה הראשונה כביכול והתאונה השנייה.