תא"מ 1969-10-15 ש. שלמה רכב בע"מ נ' עומר ואח'

1.לפניי תביעה שעניינה נזקי רכב מס' רישוי 21-528-75 (להלן: "רכב התובעת") בתאונה מיום 23.6.2013 בה מעורבת משאית מס' רישוי 21-528-75 (להלן: "משאית הנתבעים"). בגדרה של התביעה נתבעים נזקי רכב התובעת וירידת ערך על פי חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה בצירוף ימי השבתה ושכר טרחת השמאי.

אין מחלוקת כי ארעה תאונה. המחלוקת נוגעת לנסיבות התאונה והאחריות להתרחשותה, כשלכל צד גרסה משלו אודות אופן התרחשות התאונה והאחראי לה.

2.לגרסת התובעת בכתב התביעה, רכב התובעת נפגע בעת שמשאית הנתבעים עברה מנתיב לנתיב.

מנגד, נטען בכתב ההגנה, כי בעת שרכב הנתבעים נסע בכביש 4 לכיוון צפון בנתיב השני מימין המאפשר נסיעה לכיוון ישר, רכב התובעת אשר הוסע בנתיב הימני ביותר המאפשר יציאה מכביש 4 לכיוון בית החולים תל השומר, סטה לפתע מהנתיב הימני ופגע ברכב הנתבעים שהוסע משמאלו.

3.בתיק העידו הנהגים המעורבים. כן הוגשו טפסי הודעה מטעם שני הנהגים ותמונות הנזק ברכב התובעת. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה בתם פרשת הראיות ואני נדרשת להכרעה.

דיון והכרעה

4.על התובעת מוטל נטל הראייה ונטל השכנוע. נטל הראייה משמעו הוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעה- דהיינו את האירוע, את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לתובעת כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע. נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, נקבע במשפט האזרחי על פי "הטיית מאזן ההסתברות", לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות שבפניו, את דיותן ואת משקלן (ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598). במקרה דנן מדובר בגרסה מול גרסה. משכך, יש לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות כדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. במקרים בהם קיים "ספק שקול", היינו כאשר לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, תידחה התביעה (רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ (5.5.2013)).

בחנתי את העדויות והראיות, שקלתי את טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים, ועל יסוד החומר שלפניי הגעתי לכלל דעה לדחות את התביעה. אבהיר טעמיי;

5.אין מחלוקת, אליבא הנהגים המעורבים, כי התאונה מתרחשת בכביש 4 לכיוון צפון, בו מספר נתיבי נסיעה, כאשר הנתיב הימני ביותר מתפצל לשני נתיבים, כשהנתיב הימני הוא נתיב יציאה ימינה לכיוון בית חולים "תל השומר" והנתיב השמאלי מיועד לנסיעה ישרה לכיוון "גבעת שמאל" ומשמאלו נתיבי נסיעה נוספים לכיוון צפון.

אין גם מחלוקת, מעדויות הנהגים, שעובר לתאונה רכב התובעת נסע לכיוון "גבעת שמואל" ולמעשה בנתיב השמאלי מבין שני נתיבי הנסיעה המתפצלים מתוך הנתיב הימני ביותר, ומשאית הנתבעים הוסעה בנתיב לשמאלו (ראו; עדות נהג רכב התובעת עמ' 2 שו' 2-3, 8-9).

סלע המחלוקת בנוגע לאופן התרחשות התאונה הוא בשאלה מי מכלי הרכב סטה לנתיבו של האחר. במחלוקת זו, ראיתי להעדיף את גרסת נהג רכב הנתבעים.

6.בעוד שבכתב התביעה ובטופס ההודעה (ת/1) נטען כי משאית הנתבעים סטתה לנתיב נסיעת רכב התובעת, בעדותו לא טען נהג רכב התובעת לכך. לדברי התובע בעדותו, בעת שרכב התובעת נסע בחלקו השמאלי של הנתיב הימני בנסיעה ישרה לכיוון "גבעת שמאל" ולא שינה נתיבים, לפני התפצלות הנתיבים, הוא הרגיש פגיעה שהרעידה את רכב התובעת, וראה שמשאית משמאלו חולפת במהירות ונעצרת בשטח ההפרדה בין הנתיבים (עמ' 2 שו' 2-8).

נהג רכב התובעת אישר בעדותו שלא ראה את המשאית לפני התאונה, לא ראה את מהלך נסיעת המשאית וכי המשאית עברה נתיב, והבחין במשאית רק כשהיא חלפה את רכב התובעת ונעצרה בשטח ההפרדה (עמ' 2 שו' 5-9, עמ' 3 שו' 2). את גרסתו של נהג רכב התובעת למעבר המשאית נתיב, הסיק, לדבריו, מכך שהמשאית עברה את רכב התובעת לאחר הפגיעה (עמ' 3 שו' 4).

קיים קושי בנסיבות אלה לקבל את טענת התובעת לסטיית משאית הנתבעים לנתיב רכב התובעת, ולא ניתן לומר כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת גרסתה.