תא"מ 19608-04-14 ארן נ' ליסיאנסקי

התובעת היא הבעלים של דירת קרקע בקרית אונו. היא התגוררה בבית שנים ארוכות. למשך תקופה מסוימת היה הבית פנוי, עד שביום 24.7.2013 שכרה הנתבעת מהתובעת את הבית לתקופה של 12 חודשים, מיום 25.7.2013 ועד ליום 25.7.2014. הנתבעת התעתדה להתגורר בבית ביחד עם הוריה. הוסכם על תשלום דמי שכירות חודשים על סך של 3,700 ₪. התביעה הוגשה ע"ס 7,400 ₪, סכום המשקף שני חודשי שכירות.

הנתבעת טענה כי היא נאלצה לעזוב דירה שהושכרה על ידה לאחר שבעל הדירה ביקש להעמיד את הדירה לרשות בתו. היה עליה לפעול לאיתור דחוף של דירה חלופית. לא היה באפשרותה לשכור דירה שדמי השכירות בגינה מסתכמים בשיעור של 5,000 ₪ לחודש, ושיעור שכר הדירה שדרשה התובעת במודעה שפורסמה על ידה היה במסגרת תקציבה. על פי הנטען על ידה, הבית לא היה מתאים למגורים, לאחר שתקופה ארוכה לא התגורר בו איש, אולם בשל הצורך לעזוב בדחיפות את הדירה הסכימה הנתבעת לשכור את הבית – לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה ש"נעשה שם שיפוצים והיא תהייה מחויבת להחזיר לנו את הכסף אל שיפוצים" (פס' רביעית בעמוד הראשון לתצהיר התומך בהתנגדות). נטען ש"החזר כספי על השיפוצים לא רשמנו בחוזה, סיכמנו איתה בעל פה" (עמ' ראשון לתצהיר התומך בהתנגדות).

הנתבעת טוענת שכבר ביום 25.7.2015 היא קיבלה הצעת מחיר מקבלן שיפוצים, לפיה עלות השיפוץ תסתכם בסך של 10,050 ₪. לדבריה, הודעה על כך נמסרה על ידה לתובעת שהביעה חוסר הסכמה, על כן החליטה הנתבעת – בעצה אחת עם משפחתה – לבצע את התיקונים ללא סיוע של קבלן שיפוצים, לצורך צמצום העלויות. ביום 26.7.2013 היא ביקשה מהנתבעת להסכים לבטל את הסכם השכירות "בגלל שאנחנו אנשים מאוד עניים ואין לנו אפשרות לשלם שתי שכירויות ולעשות שיפוצים על חשבוננו" (עמ' ראשון לתצהיר התומך בהתנגדות). על פי הנטען, התובעת סירבה אולם נתנה הסכמתה לפיה הנתבעת תפעל להשכיר את הבית לאדם אחר. הנתבעת פרסמה מודעה מתאימה ולדבריה ביקרו בבית 28 אנשים מתעניינים. בשל מצב הבית לא הייתה התעניינות רצינית והנתבעת ערכה מספר תיקונים בבית: הדביקה בבית רצפת פי.וי.סי., החליפה כיור וצבעה את הבית.

שלושה חודשים מאוחר יותר ביקרה בבית שוכרת פוטנציאלית שהביעה הסכמה לשכור את הבית, אולם דרשה שהתובעת תסדר את לוח החשמל "שהיה מאוד ישן וכל החוטי חשמל היו בחוץ" (פס' ראשונה, עמוד שני לתצהיר התומך בהתנגדות).

על פי הנטען, התובעת סירבה והנתבעת החליפה את לוח החשמל על חשבונה (בעלות כוללת של 1,650 ₪). השוכרת הפוטנציאלית נתנה הסכמתה לשכור את הדירה, התובעת התמהמה בתיאום מפגש עמה אולם לאחר שהצדדים נפגשו לא נחתם הסכם שכירות עמה לאחר שהיא דרשה מהתובעת אופציה למשך שנה אולם התובעת סירבה.

בתצהירה מפרטת התובעת את יתרונותיו של הבית (בית פרטי עם חצר, בקרבה לאוניברסיטת בר-אילן). מאחר והבית ישן מאוד, שכר הדירה היה בהתאם, והובהר לכל המתעניינים שאין בכוונת התובעת לערוך שיפוץ בבית. התובעת נסמכת על ההוראה בסעיף 12 להסכם השכירות, לפיה "השוכר מצהרי בזה כי ראה את המושכר ומצאו תקין וראוי לשימוש ומתאים לצרכיו והינו מוותר בזה על טענות כלשהן ביחס לטיב המושכר, מצבו ותכונותיו". התובעת מאשרת שיום לאחר החתימה על הסכם השכירות ביקשה הנתבעת לקבל את הסכמתה לבטל את ההסכם, אולם היא השיבה בשלילה מאחר ולנתבעת הייתה שהות מספקת לבחון את הבית והתאמתו לצרכיה, היא הייתה אותה העת בשלבי היריון מתקדם ויקשה עליה לשוב ולהתפנות להצגת הבית לשוכרים פוטנציאליים. היא נתנה הסכמתה לכך שהנתבעת תפעל לאיתור שוכר חלופי שיקבל על עצמו את אותם תנאי הסכם. במקביל, כדי להביא לצמצום הנזק, גם היא החלה בפרסום הבית.

על פי הנטען, הנתבעת נימקה את בקשתה בכך בטענה שהיא לא מצאה תחבורה ציבורית בקרבת הבית והשכן הודיע שהוא נוהג לשחרר את כלבו במקום, עובדה שתמנע ממנה את האפשרות לשחרר חתולים שהיא מגדלת בחצר. הנתבעת אינה מזכירה את סוגיית מצבו של הבית ונושא השיפוץ כעניינים שהועלו על ידי הנתבעת במסגרת הבקשה לביטול ההסכם. לדברי התובעת, היא התרשמה שהנתבעת מבקשת להביא לביטול ההסכם לאחר שבעל הדירה בו התגוררו הנתבעת והוריה נתן הסכמתו לכך שהם יוסיפו להתגורר בדירה.

התובעת מדגישה שהיא לא נתנה כל הסכמה להשתתף בשיפוץ הבית, וממילא לא הוצגה בפניה כל הצעת מחיר לשיפוץ הבית, לתיקון מערכת החשמל או עריכת תיקון אחר כלשהו, והיא ראתה את האסמכתאות עליהן נסמכת הנתבעת לראשונה במסגרת ההליך המשפטי. התובעת טוענת שלא הייתה סיבה להחליף את מערכת החשמל, במיוחד כאשר מונה החשמל נמצא בתוך הבית וקריאתו מחייבת את עובדי חברת החשמל להיכנס לדירה ולראות את מערכת החשמל. לו הייתה בעיה מבחינתם, היה הדבר מובא לידיעתה. אשר לשוכרת המוצעת – התובעת מאשרת שסירבה ליתן הסכמה להעניק אופציה של שנת שכירות נוספת. היא שוכרת נכס אחר למשך שנה אחת בכל פעם, ולכן לא היה באפשרותה לקחת סיכון ולהימצא בתום שנת השכירות ללא יכולת לשוב לביתה (אותה העת כבר נולדה בתה של התובעת).