תא"מ 19594-06-14 בר נוי ואח' נ' קאהן-מינץ ואח'

בין הצדדים נחתם זיכרון דברים בקשר לדירה שהתובעת היתה בעלת הזכויות בה הנמצאת בגוש 30157 חלקה 142/4 ברחוב בעל השאילתות 6/2 ירושלים (להלן: "הדירה").

על פי זיכרון הדברים הדירה נמכרה לנתבע תמורת סכום של 1,250,000 ₪ הצדדים הסכימו כי צד המפר את זיכרון הדברים ישלם פיצוי מוסכם בשיעור 5% מסכום העסקה היינו, 62,500 ₪.

במועד זיכרון הדברים שילם הנתבע סך השווה ל- 3,200 $ וסוכם כי התמורה תשולם ב- 3 תשלומים. תשלום של 625,000 ₪ בחתימת החוזה שנקבע שייחתם לא יאוחר מערב חג הסוכות תשע"ד ו- 2 תשלומים נוספים של 312,500 ₪ כ"א שישלמו בחלוף חודש וחודשיים מחתימת ההסכם.

בסופו של דבר לא נחתם הסכם, לטענת התובעת בשל כך שהנתבע לא הסכים לחתום עליו. הנתבע גם לא שילם את התשלומים כפי שסוכם בזיכרון הדברים לפיכך טוענת התובעת שהיא זכאית לקבל את הפיצוי המוסכם בסך 62,500 ₪ בהפחתת הסכום ששולם בחתימת זיכרון הדברים ובסך הכל סך של 50,878 ₪ אותם היא תובעת בתביעה זו.

הנתבע טוען כי האשמה באי חתימת ההסכם נופלת על כתפי התובעת. לטענתו ברור שהצדדים לא סברו שזיכרון הדברים מהווה את המסמך המחייב ביניהם אלא החוזה שיחתם מאוחר יותר, לאחר שכל אחד מהם יתייעץ עם עו"ד, יהיה המסמך המחייב. לטענתו הוא פנה מיד לאחר חתימת זיכרון הדברים לעורך דין אשר דרש מהתובעת להמציא מסמכים בקשר לזכויותיה בדירה ועל כך שהדירה נקיה מזכויות צדדי ג' שכן הנתבע התכוון לרכוש את הדירה מכספי משכנתא. בין הצדדים היתה התכתבות במייל וכאשר הועברה טיוטת הסכם התברר שהיא בלתי מאוזנת ואינה שומרת על זכויותיו וכספו של הנתבע. הנתבע טוען כי משהומצאו המסמכים התברר שהבית בו מצויה הדירה נרשם בלשכת רישום מקרקעין אך זכויות התובעת בדירה לא נרשמו והיא עדיין רשומה על שם רשות הפיתוח. לטענת הנתבע התברר עוד שהרישום במינהל אינו תואם את הרישום בלשכת רישום מקרקעין (האם מדובר בדירה 4 או בדירה 6) לפיכך ב"כ הנתבע העביר טיוטת הסכם אחרת שבה נדרשה התובעת להסדיר את הזכויות שלה בדירה טרם המכירה לנתבע. התובעת פנתה לאדם שיסדיר את הרישום ונמסר לב"כ הנתבע כי הענין יוסדר תוך 7 ימים, אך באותו יום הומצא גם מכתב בו נטען שהנתבע הפר את זיכרון הדברים ועליו לשלם את הפיצוי המוסכם. הנתבע טוען איפוא כי הוא זה שרצה דווקא לקיים את ההסכם אך התובעת בהתנהלותה מנעה זאת. הנתבע מוסיף וטוען כי עצם העובדה שהצדדים לא מסרו דווח כלשהו לרשויות המס בגין זיכרון הדברים מלמדת שהם סברו שאין מדובר במסמך מחייב אלא אם כן ייחתם חוזה.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד בה תבע להחזיר לו את המקדמה ששילם ולחילופין לפסוק לטובתו את הפיצוי המוסכם בשל כך שהזכויות של התובעת בדירה לא היו כפי שהוצגו בעת חתימת זיכרון הדברים.

בכתב ההגנה לתביעה הנגדית חזרה התובעת על טענותיה לפיהם האשמה באי חתימת הסכם ואי עמידה בזיכרון הדברים מוטלת על כתפי הנתבע שהגיש את התביעה הנגדית רק כדי להוות משקל נגד לתביעה שהוגשה על ידה. לטענתה זיכרון הדברים מהווה מסמך מחייב, שנכתב בכתב ידו של הנתבע ונקבעו בו כל הפרטים המאפשרים את קיום העסקה כולל גם פיצוי מוסכם דבר המלמד שמדובר במסמך שהצדדים ראו בו חוזה מחייב. גם לפי הפסיקה די בפרטים שצויינו בזיכרון הדברים כדי ללמד על גמירות דעת וכדי להוות הסכם מחייב לכשעצמו. לטענתה היא לא קיבלה על עצמה התחייבות כלשהי לענין רישום הדירה ולכן הגורם לביטול העסקה ואי עמידה בה הוא התנהלות הנתבע שבגינה יש לחייבו בפיצויי המוסכם.

הצדדים הסכימו להגיש סיכומים ללא חקירות וכך עשו כאשר למעשה כל צד חוזר על טענותיו שבכתבי הטענות.