תא"מ 19036-09-15 אגמי נ' אליהו

לפניי תביעה לביצועם של שני שיקים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת בסניף איינשטיין של בנק לאומי לפקודת התובע – שיק אחד משוך ליום 26.3.2015 על סך 22,000 ₪ והאחר משוך ליום 10.4.2015 על סך 22,500 ₪. שני השיקים חוללו באי-פירעון מחמת שלא היה כיסוי מספיק בחשבון (אכ"מ).

לטענת הנתבעת, התקשר התובע עם אביה של הנתבעת, מר משה אליהו (להלן: "משה"), בעסקת הלוואה, שבמסגרתו ביקש משה ללוות מהתובע סך של 40,000 ₪. ההפרש בין סכומי השיקים – 44,500 ₪ - ובין סכום ההלוואה המיועד – 40,000 ₪ - נועד להיות הריבית על ההלוואה.

לטענתו של משה, שתצהיר מטעמו הוגש לתיק, והוא אף העיד מטעם הנתבעת, נמסרו לו בפועל 28,000 ₪ כנגד ההלוואה, אך יתרת הסכום (12,000 ₪) לא שולמה, בשל מחלוקת בין הצדדים על גובה הריבית המדויקת.

התובע טוען, כי הלווה למשה את מלוא הסכום הנקוב בשני השיקים – 44,500 ₪, ללא כל רכיב של ריבית. לטענתו, החזיק בביתו סכומי כסף בהיקף זה במזומן, ועל כן – אין כל רישום על כך שמשך אותם מן הבנק.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. אכן, עסקינן בתביעה לביצוע שטרות, ועל כן – המטריה שלפנינו היא מתחום דיני השטרות. עם זאת, אני סבור שיש להחיל בעניין זה גם את הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק ההלוואות")

סעיף 11 לחוק ההלוואות קובע כי:

"נפתח נגד הלווה הליך בבית משפט או בהוצאה לפועל לביצוע שטר שחתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה, יהיו זכויות האוחז בשטר כפופות להוראות חוק זה כאילו היה המלווה, אלא אם כן הוכיח האוחז בשטר כי הוא אוחז בו בתום לב ובעד תמורה, וכי הוא לא ידע שמקור השטר בחוזה הלוואה כאמור." (וראו גם סעיף 10 (ב) לחוק ההלוואות)

משמעותו של סעיף זה, בעיניי ברורה: המחוקק ביקש להכפיף את דיני השטרות הקלאסיים להוראות חוק ההלוואות, ולמעשה – ליצור "דיני שטרות ייחודיים" הנוגעים לשטרות שניתנו במסגרת הלוואות שחוק ההלוואות חל עליהן (וראו לעניין זה ע"א 4003/07 בס נ' אברהם (2009), להלן: "עניין בס").

בענייננו, אינני סבור שיתכן ספק שמדובר בהלוואה שחוק ההלוואות חל עליה. על עצם מתן ההלוואה – אין מחלוקת; אין גם מחלוקת, כי התובע העניק למשה הלוואות יותר מפעם אחת (וראו לעניין זה עדות התובע עצמו, עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 31 – 32). די בכך, לטעמי, כדי להעביר אל התובע את הנטל להוכיח כי הוא אינו נותן הלוואות "דרך עיסוק", כדרישת סעיף 15 (א) לחוק ההלוואות (וראו גם עניין בס לעיל). בנטל זה – לא עמד התובע.

מאחר שכאמור, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי אינו נותן הלוואות דרך עיסוק, ובהעדר חוזה הלוואה כתוב בין הצדדים, ברי כי לא התקיימו הוראות סעיף 2 לחוק ההלוואות. משכך, וכפי שהורנו בית המשפט המחוזי בעניין בס:

"מעת שמדובר בהלוואה שאינה הלוואה פרטית, שומה היה על המשיב להציג את חוזה ההלוואה. כזכור, המערער טען כי השיקים ניתנו כנגד הלוואה שנפרעה, הגם שאכן לא ציין את כל הפרטים הנדרשים ביחס לכך.