תא"מ 18817-11-14 אופרייט ליס בע"מ נ' אוסיפוב ואח'

תביעה כספית בגין נזקי פח מתאונת דרכים שאירעה ביום 24.8.14, בין רכב התובעת לרכב שהיה נהוג בידי הנתבע.

הצדדים נחלקו בשאלת האחריות בלבד.

נהג התובעת העיד כי הוא מתגורר בסמוך למקום התאונה, ויצא מחנייה לאורך המדרכה מימין לכביש, לאחר שהביט במראה וראה כי הנתיב הימני מבין שני הנתיבים בכיוון נסיעתו, פנוי. לדבריו ראה רכב אבל מאד רחוק (בפרוטוקול נרשם בטעות שהיה "קרוב", אך ברור מהקשר הדברים כי זוהי טעות קולמוס בהקלדה). הנהג העיד כי נסע בנתיב האמצעי 50 עד 100 מ' במהירות 20 קמ"ש, ואז חש מכה בפינה הקדמית שמאלית של רכבו. רכב הנתבעים התנגש בו עם הפינה הימנית קדמית. בתחילה היה עם תחושה שאולי יצא מן החנייה בצורה לא בטוחה, אך בחן את המקרה וראה שכבר נסע בכביש לאחר היציאה מן החנייה. עוד הוסיף כי רכב הנתבעת "כאילו עמד להתהפך, הוא התנדנד מצד לצד, איבד שליטה", אך הנתבעת השתלטה עליו. הנהג הפנה לתמונות שצילם בהן נראה רכבו במקביל לבניין 22 ברחוב, וטען שיצא מחנייה במס' 18, ורכבו עומד לאחר התאונה בנתיב הימני, לפיכך טען כי הנתבעת לא ראתה אותו, ונסעה לעברו על נתיבו. אילו היה ביציאה מן החנייה כטענתה, היה אמור להיפגע בחזית ולא בדופן. בחקירה הנגדית שב ואישר שראה את הנתבעת בעת היציאה מן החנייה, אבל במרחק, בערך 200 מ' מאחוריו באופן שאיפשר לו יציאה בטוחה. בסוף חקירתו אמר "היא היתה בנתיב השמאלי המהירות שלה היתה גבוהה מהמותר, אני השתלבתי בנתיב הימני במהירות קטנה. אני מאמין שעד שביצעתי את הפנייה היא הספיקה להיפגש איתי".

הנתבעת 1 העידה כי נסעה בנתיב הימני, והיה לצידה נתיב שמאלי שהיה פנוי. נהג התובעת יצא פתאום מחנייה, ולא ראתה אותו. הנתבעת הדגימה את יציאתו בזווית חדה. כתוצאה מן התאונה עף רכבה והתפוצץ בו צמיג ימני. הנתבעת שללה את האפשרות שנסעה בנתיב השמאלי, ואישרה שרכבה עמד להתהפך. קודם להתנגשות נהגה במהירות 40-50 קמ"ש. בחקירה הנגדית אמרה הנתבעת שבקושי ראתה את רכב התובעת יוצא מהחנייה, והתאונה התרחשה ביציאתו. לדבריה, לאחר התאונה, רכבו התקדם מעט, והצילום שהוגש מטעמו, מתעד את מקום עמידתו לאחר שהתקדם. התאונה עצמה התרחשה קרוב יותר לנקודת יציאתו מן החנייה.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו, באתי לידי מסקנה שיש לחלק את האחריות לתאונה בין הצדדים, שכן לשניהם חלק באופן התרחשותה.

על נהג התובעת היתה מוטלת חובת הזהירות בעת היציאה מן החנייה. גם אם הצליח להוציא את רכבו לתוך הנתיב בטרם ההתנגשות, אין בכך כדי לשחררו מחובת הזהירות הממשיכה לחול עליו, עד שסיים את ההשתלבות בנתיב, בביטחה. נראה שנהג התובעת לא פעל על פי חובתו, כיוון שלא חישב נכון את הזמן שיחלוף עד להגעת הנתבעת בנתיבו. כך, גם אם הצליח להוציא את מלוא אורך הרכב מן החנייה, לא היה סיפק בידיו לנסוע מרחק של ממש בנתיב, כשהגיעה הנתבעת והתנגשה בו. אילו היה ממתין עד שתחלוף, היה הנתיב הפנוי מאפשר לו יציאה בטוחה יותר.

אינני רואה לנכון לקבוע ממצאים בדבר המרחק המדויק של מקום ההתנגשות, מנקודת היציאה של נהג התובעת מן החנייה. על פי כל הראיות, ובייחוד על פי גרסתו שלו, עולה כי לכל היותר, חנה במרחק של עשרות מטרים בודדות משם, כך שבהחלט היה עדיין בעיצומה של ההשתלבות בכביש. רושם זה מתחזק לנוכח עדותו ההוגנת בה אישר כי לאחר התאונה היה בתחושה שאולי לא נהג בצורה בטוחה, ביציאה מן החנייה, מה שמלמד כי בזמן אמת, ראה עצמו כמי שהיה עדיין מצוי בתהליך היציאה מן החנייה.

לצד האמור, הנתבעת העידה כי נסעה בנתיב הימני, והיה למולה שדה ראיה פתוח. אילו נהגה במהירות בטוחה על פי תנאי הדרך, היתה אמורה להבחין ברכב התובעת היוצא מן החנייה מימינה, ואזי היתה יכולה לסטות לנתיב השמאלי, אשר לפי עדותה היה פנוי, כך שהתאונה היתה נמנעת. היות שמוסכם על הצדדים כי הנתבעת איבדה שליטה על רכבה והרכב עמד להתהפך, ניתן להסיק מכך שנסעה במהירות גבוהה מן המהירות שהתאימה לתנאי הדרך.

כאן המקום לציין כי לא הוכח ולא שוכנעתי שהתפוצצות הצמיג ברכב הנתבעת היא שגרמה לאיבוד השליטה שלה, ודעתי היא כי אילו נהגה במהירות נמוכה יותר, לא היה הדבר קורה, גם בהינתן שהצמיג התפוצץ.