תא"מ 18702-12-14 עירית ירושלים נ' בלישה ואח'

1.עניינה של התביעה שלפניי נסוב סביב עתירת התובעת לחייב הנתבעים בחיובי ארנונה נטענים בסך 10,605.53 ₪. נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

2.לטענת התובעת, הנתבעים החזיקו בזמנים הרלבנטיים לתביעה, ביחד ולחוד, בנכס מסוג דירת מגורים של עמידר המצוי ברחוב השליו 418 בירושלים, הידוע בעירייה לצורך חיובי הארנונה כנכס מס' זיהוי 305884180000012 הנמצא ברחוב אילה 418 בירושלים (להלן: "הנכס"). על פי רישומי העירייה, לנתבעים הצטבר חוב ארנונה בגין הנכס על סך של 10,605.53 ₪ בחשבון מס' 658658003 לתקופה מיום 1/1/07 לעד ליום 31/12/07.

3.הנתבעים מודים, כי החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית. לטענת הנתבעים, בשנת 2002 נאלצו הם לעזוב את הנכס בשל חדירת כדורי ירי בתקופת האינתיפדה השנייה. בשנת 2003 שבו הם לנכס והסדירו בין היתר את חוב הארנונה לאותה תקופה בהתאם להסדר אליו הגיעו עם התובעת. לטענת הנתבעים, החוב הנ"ל נוצר בעקבות אי הסדרת מלוא התשלום שהיה עליהם לשלם במסגרת הסדר התשלומים אליו הגיעו עם העירייה וכי התובעת מנועה לתבוע חוב זה בשל התיישנותו.

4.ביום 3.3.16 התקיימה ישיבת שמיעת ראיות בפניי במסגרתה העידו הצדדים והגישו ראיותיהם.

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי עדויות הצדדים בפניי ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל במלואה. להלן נימוקיי.

5.1בפני הנתבעים שתי טענות: האחת, כי הגיעו להסדר פשרה עם התובעת ושילמו את חוב הארנונה במסגרת זו. השנייה, טענת מניעות לתבוע החוב בשל התיישנותו.

5.2לאחר שמיעת טענות הצדדים נדמה, כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים וכי עיקר המחלוקת נסובה סביב טענת הנתבעים להתיישנות החוב. בפניי נחקר העד, מר יצחק יצחק, מטעם התובעת, שהינו עובד מחלקת האכיפה בעירייה, על תצהירו. במסגרת עדותו הפנה העד לרישומי העירייה בדמות טופס גיול חובות שצורף כנספח 1 לתצהירו ממנו עולה, כי חובם של הנתבעים לשנת 2007 נכון ליום 28.5.14 מסתכם בסך של 10,605 ₪. בנוסף, העד ציין, כי בעקבות פניות של הנתבעים אל התובעת התנהלו מספר הליכים בעניינם בוועדת פשרות מטעם התובעת אשר החליטה להעניק לנתבעים, לפנים משורת הדין ונוכח מצבם הכלכלי, הפחתות מסויימות וכן, לפרוס החוב לתשלומים ואולם, הנתבעים לא עמדו בכל ההסדרים הנ"ל. עדותו נתמכה בנספחי התצהיר מהם ניתן ללמוד, כי הנתבעים שילמו סכומים מסויימים ואולם, לא עמדו בהסדרים באופן מלא. לעומת זאת, עדותו של הנתבע 1 לא הותירה רושם מהימן ולא נתמכה במסמכים המעידים, כי עמד בהסדרים שהוצגו לנתבעים על ידי וועדת הפשרות.

5.3בנוסף, בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש], קיימת חזקה ראייתית שבדין לנכונות פנקסי העירייה בכל הנוגע לדמי הארנונה וכלשון החוק "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". הנתבעים לא הציגו ראיות שסתרו מסמכי העירייה. נוכח האמור, מצאתי לקבל החיובים הנטענים על ידי התובעת כמייצגים את חובם של הנתבעים.

5.4אשר לטענת ההתיישנות אין בידי לקבל טענת הנתבעים זאת מהטעמים כדלקמן: בעקבות פניות של הנתבעים אל התובעת במהלך התקופה הרלוונטית ועד למועד הגשת התביעה, התנהלו הליכים בפני ועדת פשרות. כאשר בהחלטת וועדת הפרשות נקבע כי ההחלטה מותנת בקיום ההסדר על ידי הנתבעים וככל שלא יעשו כן, הרי שהחוב יוותר בעינו. לנתבעים ניתנו מספר הזדמנויות להסדיר את חובם ואולם, הם לא עמדו בהן. מצאתי לקבל טענת התובעת, כי יש לראות בפניית הנתבעים לתובעת לפריסת החוב כהכרה בחוב כמשמעותו בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. הואיל והנתבעים פנו אל התובעת, בין היתר, ביום 21.2.10 הרי שיש בכך כדי להקים מחדש את מרוץ ההתיישנות. יובהר, כי במכתבי הנתבעים אל התובעת, לא חלקו הם על עצם החוב או היקפו, אלא, ביקשו התחשבות ופריסת החוב נוכח מצבם הכלכלי. ( וראה בעניין זה, עת"מ (י-ם) 48964-11-10, ג'ולאני נ' עירית י-ם, סעיף 22 לפסק הדין, " ...בכל הנוגע לטענת ההתיישנות ככל שהיא מתייחסת לשנים האמורות, הרי שהעותרים לא טענו טענה זו בהשגתם בפני משיב 2, ולא פנו מיד בעתירה מנהלית כנגד הדרישה שהופנתה כלפיהם בטענת התיישנות (סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; ע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר-תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4), 477; רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית). לאחר מכן, במסגרת משא ומתן שנוהל עימם, שילמו סכום מסוים על חשבון החוב. משהחלו בתשלום, הודו בקיומו של החוב וויתרו על טענת ההתיישנות (עת"מ 10-04-41488 עזאם נ' מועצה מקומית מג'אר").