תא"מ 1857-03-14 דנינו ואח' נ' סונגאקר ואח'

1.            לפניי תביעה ותביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לכלי רכב שהיו מעורבים בתאונה מיום 31.10.2013.

2.התאונה התרחשה בעיר רמלה. אין מחלוקת כי הנתבע 1, שנהג ברכב מסוג טויוטה (מ.ר. 46-603-36), פנה שמאלה מרחוב חניתה לרחוב אמיל זולה, לאחר שעמד בתמרור עצור. אין מחלוקת גם כי התובע 1, שנהג ברכב מסוג שברולט (מ.ר. 11-987-64), נסע בנתיב הנגדי ברחוב אמיל זולה (כלומר התקרב לנקודת המפגש בין רחוב חניתה לרחוב אמיל זולה), וכי ההתנגשות ארעה בחלק השמאלי של רכב התובעים (אזור דלת אחורית) ובחלק השמאלי אחורי של רכב הנתבעים (אזור הכנף).

3.המחלוקת העיקרית בין הנהגים היא כדלקמן: התובע 1 טען בעדותו כי הנתבע 1 פנה לרחוב אמיל זולה בפתאומיות ולא הצליח להתיישר בנתיב נסיעתו אלא נעצר כשרכבו "בחצי סיבוב", זאת משום שכלי רכב בצד הכביש מנעו ממנו להשלים את הפנייה לרחוב אמיל זולה. התובע 1 הוסיף וטען כי הוא (התובע 1) הסיט את רכבו לכיוון המדרכה שמימינו כדי למנוע תאונה חזיתית, אך לא יכול היה למנוע את ההתנגשות.

4.הנתבע 1 מצדו טען שפנה מרחוב חניתה לרחוב אמיל זולה לאחר שעמד בתמרור עצור, ואז נעצר לאחר שני כלי רכב שעמדו בנתיב כדי לאפשר לרכב שבא מהכיוון הנגדי לעקוף רכב נוסף, אשר חנה בצד השני של הרחוב. לפי גרסתו של הנתבע 1, לאחר ששני כלי הרכב שעמדו לפניו המשיכו בדרכם, ביצע התובע 1 פנייה פתאומית לתוך נתיב נסיעתו של הנתבע 1, כדי לעקוף את הרכב שחנה מצד ימין שלו. הנתבע 1, לדבריו, בלם ואפשר לתובע 1 לעבור, אך זה האחרון סטה שוב שמאלה ופגע ברכבו של הנתבע 1 מאחור. אציין, כי הנתבע 1 הגיש לבית המשפט שרטוטים של ההתרחשות לפי גרסתו, ואלה סומנו נ/2.

5.לאחר שבחנתי את החומר שלפניי ושמעתי את הנהגים, ולאור ההתרשמות הבלתי אמצעית מן העדויות, ראיתי לקבוע כדלקמן:

6.ראשית, הנתבע 1 עמד בתמרור עצור ברחוב חניתה לפני שנכנס לרחוב אמיל זולה. כך טען הנתבע 1 עצמו, וגם התובע 1 אישר זאת (ראו עמוד 1 לפרוטוקול, שורות 19, 23-22).

7.שנית, התובע 1 – לפי גרסתו-שלו – הבחין ברכבו של הנתבע 1 עומד בתמרור עצור, והבחין בו גם כאשר החל בפניה לרחוב אמיל זולה. בשלב זה, כך לפי עדותו של התובע 1, הוא – התובע 1 – המשיך בנסיעתו, ובלשונו: "אמרתי יעבור לא יעבור – אז אם הוא לא יעבור אני אעלה על המדרכה. אם אוכל" (עמוד 1 לפרוטוקול, שורות 12-1). לאור עדות זו ומכלול החומר שלפניי, לא מצאתי כי התובע 1 נקט אמצעי זהירות ראויים בנסיבות. אציין, כי התובע 1 אף לא ציין, בעת שתיאר את ההתרחשות, כי ניסה לעצור או להאט את מהירות נסיעתו, ובחקירתו לא ידע להשיב מאיזה מרחק הבחין ברכב הנתבעים עוצר (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 2-1). אמנם, בחקירתו הנגדית ניסה התובע 1 להסביר כי לא יכול היה לעצור נוכח הקרבה בין המכוניות, וכי הסיט את רכבו בחדות ("ברח הצידה") כדי למנוע תאונה חזיתית. אולם, לא שוכנעתי כי מתחילת האירוע האפשרות היחידה שהייתה לתובע 1 היא ניסיון-התחמקות "בדקה ה- 90".

8.שלישית, אין מחלוקת כי לאחר שרכבו של הנתבע 1 פנה לרחוב אמיל זולה, הוא נעצר. אני מקבל את עדותו של הנתבע 1 בעניין זה, כי הוא נעצר לאחר שני כלי רכב שעמדו בנתיב נסיעתו. עם זאת בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר למצב הרכב בעת העצירה: התובע 1 טען כי רכבו של הנתבע 1 נעצר לפני שהשלים את הסיבוב, ואילו הנתבע 1 הכחיש כי "היה בזווית". לאחר בחינת החומר והעדויות, נחה דעתי כי רכבו של הנתבע 1 אכן היה במצב של סטייה ("זווית"). לעניין זה אציין כי לפי שרטוטיו של הנתבע 1 עצמו, התמרון והתאונה התרחשו ממש בסמוך לפנייה מרחוב חניתה לרחוב אמיל זולה (ראו בפרט שרטוט "א" בנ/2, שבו רכב הנתבעים אמנם מצויר כשהוא מיושר לגמרי, אך קשה לקבל כי זה היה מצב הדברים לאשורו בהינתן שהמיקום הוא בתוך הצומת ממש; ראו גם צילומים של הצומת ת/1). אציין, כי אני נותן משקל לא מבוטל לשרטוטים דווקא משום שניכרת ההשקעה בהם וההסתמכות הרבה עליהם מצד הנתבעים. עוד אציין כי טענתו של התובע 1, שלפיה רכב הנתבעים טרם השלים לגמרי את הפנייה, מספקת את ההסבר הטוב ביותר לנזקים שנגרמו לכלי הרכב.

9.רביעית, לאור העדויות שבאו לפניי, סבורני כי שני הנהגים לא נקטו זהירות מספקת. הנתבע 1 אמנם עמד בתמרור עצור, אף בסופו של דבר נכנס לצומת – כפי שעולה אף מגרסתו – בעת שכלי רכב אשר היו כבר ברחוב אמיל זולה לא יכלו לנסוע בחופשיות. זאת ועוד, כאמור לעיל, קבעתי כממצא כי הנתבע 1 לא השלים את הפנייה בנסיעה רציפה ולכן רכבו סטה לתוך הנתיב הנגדי. מאידך גיסא, לא שוכנעתי כי התובע 1 נסע בזהירות מספקת בקרבת הצומת וכשהבחין – אף לפי דבריו – ברכב הנמצא שם. יתרה מכך, לאור התרשמותי מן העדויות אני מקבל את הטענה כי במקום האירוע נוצרה חסימה של כמה כלי רכב, אשר הצריכה מכל נהג לנסוע בזהירות רבה תוך מתן תשומת לב להתנהגות המשתמשים האחרים בדרך, וכי התובע 1 לא עשה כן אלא ביצע תמרון שלא בזהירות מספקת. אוסיף בהקשר זה, כי מדובר – לפי התמונות שסומנו ת/1 – בכביש צר למדיי, במיוחד כשכלי רכב חונים בצד (וכך היה בענייננו), וממילא נדרשת מן הנהגים סבלנות ותשומת לב רבה למתרחש בכביש.