תא"מ 1814-09-13 שמא נ' אעמר

לפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן נגד המבקשת בהעדר הגנה, ביום 12.1.14. בהתאם לפסק הדין חויבה המבקשת לשלם למשיב סך של 2,250 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וזאת בגין תיקון רכבה במוסך של המשיב, בחודש דצמבר 2012.

פסק הדין ניתן על סמך הצהרת המוסר מטעם המשיב, כי המבקשת סירבה לחתום על אישור המסירה, וזאת לאחר שניסיון להמציא את כתב התביעה בדואר לא צלח (הוחזר כ"לא נדרש").

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 20.5.14. לטענת המבקשת, נודע לה על פסק הדין מבנה, אשר ב"כ המשיב הודיע לו על כך. לטענתה, האמור בתצהיר המוסר אודות סירובה לקבל את הכתב או לחתום על אישור המסירה, אינו נכון, והיא כלל לא ידעה על הגשת התביעה נגדה.

לגופו של עניין, לטענת המבקשת, היא אינה חייבת למשיב דבר. לטענתה, ביקשה לקנות ממגרש מכוניות את הרכב הנזכר בכתב התביעה, ולצורך כך הפנה אותה בעל המגרש אל המשיב, שיבצע בדיקה ויתקן את הנדרש, כאשר עלות התיקון תופחת ממחיר הרכב. הרכב תוקן, והמבקשת שילמה עבור כך 3,600 ₪, כפי שעולה מקבלה שהציגה. לטענתה, לאחר שלקחה את הרכב התברר כי הוא אינו תקין, ועל כן הוא הוחזר למוסך, שם שהה במשך כחודשיים, מבלי שתוקן. לבסוף לקחה המבקשת את הרכב מהמוסך והחזירה אותו למגרש, מבלי שרכשה אותו.

המשיב מתנגד לביטול פסק הדין, מאחר ולטענתו הוא ניתן כדין. לטענתו, אין למבקשת כל הגנה, והקבלה שצרפה כלל אינה רלבנטית, שכן מדובר בקבלה משנת 2004.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין פסק הדין להתבטל, בין אם יבוטל מחובת הצדק ובין אם יבוטל על פי שיקול הדעת המסור לביהמ"ש.

פסק הדין לא ניתן על סמך אישור מסירה חתום, אלא על סמך הצהרת המוסר בדבר סירובה של המבקשת לחתום, ובעניין זה עומדת גירסתו של המוסר כנגד גירסת המבקשת, ואין סיבה להעדיף גירסה אחת על פני השנייה.

לגופו של עניין, ברי כי בפי המבקשת טענת הגנה הטעונה בירור, ועל כן דינו של פסק הדין להתבטל מתוקף שיקול הדעת המסור לביהמ"ש. בניגוד לטענות המשיב, נראה כי הקבלה אינה משנת 2004 (אם כי רישום התאריך בכתב יד עשוי להראות כך), ובכל אופן בקבלה צוין תאריך 24.12, הוא התאריך המופיע גם בחשבונית שצורפה לכתב התביעה, כך שנראה כי אם מדובר בקבלה מיום 24.12.2004, ולא 24.12.2012, הרי שזהו צירוף מקרים נדיר.

נוכח האמור, אני מורה על ביטול פסק הדין מיום 12.1.14.