תא"מ 16685-08-13 בן חיים ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

 בקשה למחיקת תביעה שהובהר כי היא על סִפּה של דחייה, זאת על מנת שהתובעים יוכלו לשוב ולהגיש תביעה כדבעי. דין הבקשה להתקבל, אך בתנאים השקולים לדחיית התובענה. 

1.ברקע הדברים בתמצית: אירוע מכמיר לב. התובעים, בני זוג, יצאו בשנת 2010 לנסיעת עסקים. הם ערכו ביטוח אצל הנתבעת 1 ("כלל"). הם טוענים כי ביקשו לערוך ביטוח באמצעות הנתבעת 2 ("כאל"), טענה שהוכחשה. עם הנחיתה בחו"ל התובעת חשה ברע ונזקקה לאשפוז. כלל, שעמה לבדה עמדו התובעים בקשר, מימנה חלק מהוצאות האשפוז, ומיאנה לממן אחרות.

2.בחלוף שלוש שנים הגישו התובעים תביעה נגד כלל. כמעין תוספת לתביעה כללו גם נתבעת נוספות, אישיות משפטית שאינה קיימת ("חברת ביטוח באמצעות ויזה כרטיסי אשראי" כינו אותה) ובינתיים הוסכם כי זו כאל תהא בעלת הדין. תשלומים ביקשו התובעים מכלל לבדה, כ-61 אלף ₪. כאל ציינה בכתב הגנתה כי ממנה לא נדרש סעד, אך הדבר לא הניע אז את התובעים להגיש בקשה סדורה לתיקון כתב תביעתם. כלל לא הגישה תקופה ארוכה כתב הגנה. בירור התובענה נמשך נוכח נכונות התובעים להמתין לכלל ולמצות את המגעים עמה. סופם של דברים שהמגעים לא צלחו, והתקיים דיון ביום 27.6.16. התובעים וכלל הגיעו להסכם פשרה: כ-38 אלף ₪ סכומה. זאת אגב הצהרת התובעים כי ביטוח נוסף – לא היה להם. לכאורה, בכך אמור היה ההליך לבוא לכלל סיום.

3.התובעים בחרו, חרף הערת בית המשפט בעניין, להמשיך בהתנהלות מול כאל. הקושי: בתביעה, שבה כאל היוותה לא יותר מהערת אגב, לא נדרש כל סעד מכאל. התובעים בחרו לעתור אפוא לתיקון כתב התביעה, והפעם הפנו את כל חצי ביקורתם כלפי כאל. בקשתם נדחתה, כאמור בהחלטתי מיום 9.10.16. בלא לחזור על הדברים אציין כי ביארתי שחרף הגישה הליברלית הנוהגת בתיקון כתבי טענות, כאן הוא החריג. המדובר בניסיון להחליף תביעה – שברור כי תידחה, שהרי עילת תביעה או סעד אין בה ככל שהדברים נוגעים לכאל – בתביעה אחרת. מדובר בבקשה לתיקון כתב תביעה כשלוש שנים לאחר הגשתה, ולעת מה שהיה אמור להיות סיום ההליך. מדובר בתביעה חדשה שלא ניתן לבררה למעשה במנותק מן התביעה הנוגעת כלל, ברם בירורה של זו הסתיים, בהסכם הפשרה, ועוד כזה שנסמך על הצהרה של התובעים שמשמעותה המעשית היא שיש גורם יחיד האמור לשפות את התובעים, היא כלל. המדובר בבקשה שאינה עולה בקנה אחד עם הצהרת התובעים. המדובר בבקשה שתגרום לסיבוך יוצא דופן שיקשה על בירורה. מדובר בתיקון שאינו מאפשר את בירור השאלות שבאמת שנויות במחלוקת, הבהרתי. על רקע אלה נדחתה הבקשה. משמעות הדבר, הוספתי: התביעה, במתכונתה הקיימת, לא תוכל להתקבל נגד כאל. משמע, יש להורות על דחיית התביעה. אולם קודם שאורה על דחייה, אפשרתי לצדדים להידרש לשאלת ההוצאות (סעיף 17 להחלטה).

4.ביארה הנתבעת מדוע היא זכאית להוצאותיה, גם אם התביעה תידחה. הודיעו התובעים: אין מקום לחייבם בהוצאות. אך בנוסף הבהירו: הם עותרים למחיקת התביעה, לא לדחייתה. ביארתי אפוא (החלטתי מיום 27.10.16): חשיבות בעניין זה קיימת לשאלה של ידיעת הנתבעת כי בכך תמו ההליכים המשפטיים נגדה. הודיעו התובעים: הם אכן מבקשים רק למחוק את התובענה, על מנת שיהיה בידם להגיש תחתיה תובענה חדשה נגד כאל, שהרי לא היה להם את יומם בבית המשפט. והרי בתביעה העיונית שלא הוגשה לא חיווה בית המשפט דעתו, כפי שאף ציינתי בהחלטתי מיום 9.10.16. הנתבעת, מטבע הדברים, עומדת על דחייה; והרי התביעה לדעתה נדחתה זה מכבר באותה החלטה.

5.לשם בחינת הבקשה, יש לזהות ראשית את המסגרת הדיונית שבה אנו מצויים. נפתח בכך שבניגוד לטענת הנתבעת, התביעה לא נדחתה, ובית המשפט לא קם מכסאו. ביארתי שהתביעה אכן בדרכה לדחייה, והדברים ברורים: תביעה ללא סעד אינה יכולה להתקבל, ומשלא הותר תיקונה בנסיבות החריגות, הרי שנחרץ גורלה להידחות. ברם החלטה אופרטיבית המורה על דחיית התובענה לא באה אותה עת, שעה שביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלת ההוצאות טרם חתימת ההליך. קרי, לפנינו תביעה תלויה ועומדת, שסופה ידוע וודאי (זולת שאלת ההוצאות), אך טרם בא.

6.באים התובעים עתה, ומגישים בקשתם למחיקת התביעה. כאן יש לעמוד על מקור זכותם לעשות כן. אין זו זכות היולית. תובענה נמחקת בהתאם להסדר דיוני שקבעו מחוקק המשנה. היא יכולה להימחק בלא יוזמה ורצון של התובעים, בין אם בהתקיים עילה לסילוק על הסף בדרך של מחיקה כהוראת תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות"), ובין אם מחוסר מעש של התובע, כהוראת תקנה 156 לתקנות. מחיקה שכזו אינה יוצרת מעשה בית דין כמובן.

7.לעתים התובע עצמו יבקש להביא להפסקת מלאה של התובענה, מטעמיו, אשר יהיו. זו אינה זכות מוקנית. הוא יכול לעתור. הבסיס המשפטי העיקרי לכך: הוראת תקנה 154 לתקנות, שכותרתה "הפסקת תובענה". היא מתירה לתובע (או תובע שכנגד) לעתור "לחזור בו מתביעה כולה או מקצתה". ברם בקשה לחוד והיעתרות לחוד: "בית המשפט או רשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה יפסוק גם בהוצאות המשפט" (תקנה 154(ב)). ניתן גם לדחות כליל בקשה להפסקת התובענה, ואם התובע אינו ממשיך אז בניהול תובענתו, ניתן לדחותה (תקנה 154(ג)). קרי, בניגוד לתפיסה השגורה שהתובע יכול לעולם לבחור "למחוק" את תביעתו, אין זו זכות קנויה, ובכל מקרה סייגים בצדה (להרחבה עיינו: רע"א 3771/12 ה"פול" נ' קבודי (8.7.12)). אם הופסקה התובענה בכל זאת, ללא תנאים, דינה כדין מחיקה שלא ביוזמת התובע, בלא שתקים השתק עילה (שם, ורע"א 9015/12 אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נ' שאטר (21.2.13)). ההליך מתבטל, על כרעיו ועל קרבו, וכל שנעשה במסגרתו נעדר עוד תוקף משפטי (רע"א 4921/09 הכרשת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' רשיד (21.9.09)).

8.תדיר השאלה הפרוצדורלית של דרך הפסקת התובענה ותנאיה לא תיבחן כלל באופן מדוקדק. לרוב, הנתבע לא יתנגד למחיקה. אפשר שרק יעמוד רק הוצאותיו: שהרי ניהל הליך משפטי שסופו אינו בקבלת התביעה, והוא אף נותר חשוף לנקיטת הליכים חדשים בידי התובע, שכן מחיקה אינה מקימה מעשה בית דין. במקרה של הסכמה חלקית שכזו למחיקה אין בית המשפט נדרש לשאלות פרוצדורליות אלא יורה על מחיקת ההליך, תוך שהוא מכריע רק בשאלת ההוצאות.

9.אולם אפשר שנתבע יתנגד ליוזמת התובע להפסקת התובענה, שכמוה כמחיקה, כפי שארע כאן. כאמור, מחיקה ללא תנאי אינה מקימה השתק עילה, וכל שהיה בהליך כאילו נמוג. אם הנתבע מצוי בעמדה שבה השיג יתרונות אגב ניהול ההליך, בפרט אם התביעה הגיעה אל סִפּה של דחייה, המחסנת את הנתבע מפני כל תביעה עתידית (באין פיצול סעדים), אזי הפסקת התובענה יש בה משום מתן יתרון בלתי הוגן לתובע. או אז קיימת רלבנטיות לבחינה יסודית יותר של הבקשה להפסקת התובענה, ולשאלת התנאים להפסקתה, הנועדים לחול על כל תובענה עתידית (ראו: עניין קבודי; רע"א 6189/15 פלוני נ' משרד החקלאות (1.2.16)).