תא"מ 16356-09-14

מונחת בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 13.3.14 בין כלי רכב נושא מספר רישוי 16-481-11 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 87-391-63 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כוח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן עם נימוקים קצרים, וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא הנתבע 1 באחריות בשיעור של 90% ואילו התובעת 2 תישא באחריות בשיעור של 10%.

עדותה של התובעת 2 (להלן: "התובעת"), אשר הובאה כתימוכין בגרסת התובעות, היתה אמינה וברורה. לדבריה, התאונה התרחשה לאחר פניה שמאלה בצומת, עת רכב הנתבעים סטה אל עבר נתיב נסיעתה. התובעת העידה, כי הרמזורים בצומת לא עבדו, וכי התנועה במקום היתה איטית. לטענתה הקפידה לנסוע בצמוד לאי התנועה שמשמאלה. לדבריה לאחר התאונה כלי הרכב נעצרו ליד אי התנועה בנתיב השמאלי. עוד טענה, כי לאחר התאונה טען הנתבע כלפיה, כי לא נגרמו נזקים לרכבה משמאל, אך היא השיבה לו, כי הנזקים נגרמו לצידו הימני של רכבה, וכי הנתבע נכנס לרכבה לשם החלפת הפרטים.

עדות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעים, לא הפריכה את גרסת התובעת. הנתבע אישר, כי קודם לתאונה נסע בנתיב שמימין לנתיב נסיעת רכב התובעת, במגמה לפנות שמאלה. הוא אישר, כי הרמזורים לא עבדו בצומת. הוא אף אישר, כי לאחר התאונה נכנס לרכב התובעת על מנת להחליף פרטים. עם זאת, טען הנתבע, כי רכב התובעת הוא אשר סטה לעבר רכבו, וכי לאחר התאונה נעצרו שני כלי הרכב מימין על השול ולא ליד אי התנועה. עדותו היתה פחות משכנעת. הנתבע העיד, כי לאחר התאונה יצאו שני הנהגים המעורבים מרכבם. הוא אף העיד, כי נכנס לרכב התובעת להחליף פרטים. ברם למרות שיצא החוצה לא טרח לבדוק האם נגרמו לרכבו נזקים. כאשר נשאל לפשר התנהלות זו סיפק הסבר מהוסס ובלתי משכנע, ובלשונו (במענה לשאלה: "כי ידעת שאתה אשם?"): "ירד גשם זלעפות. אתה צודק אבל הרכב שלי לא היה חשוב באותו רגע. כי ירד גשם זלעפות כל מה שהיה לי לברוח מהגשם. היינו נחמדים ונתנו פרטים" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 9-10). משמע, אף שיצא מרכבו, ואף שהתובעת יצאה מרכבה, שניהם התמקדו בנזק ברכב התובעת בלבד. התנהלות זו מאששת את טענת התובעת, כי הנתבע אחראי לתאונה, וכן את טענתה, לפיה לאחר התאונה התמקדה שיחתה עם הנתבע בנזקים שהסב לרכבה.

כמו כן התרשמתי כי עדותו לא היתה עקבית. בפתח דבריו הסביר הנתבע את התרחשות התאונה אגב תיאור עומס תנועה במקום, ובלשונו (במענה לשאלה: "אומרת הנהגת השניה שאתה סטית לנתיב שלה בגלל משאית שבאה מצד ימין שלה?"): "לא היה ולא נברא. לקחתי פניה רחבה והיא נצמדה אלי והצומת היתה עמוסה. הרמזור לא עבד ויש מכוניות שמגיעות גם ממערב וגם ממזרח וגם אלה שרוצים להשתלב לעבור את הצומת" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 29-31). עם זאת, בהמשך דבריו טען, כי חרף העובדה כי כל הרמזורים בצומת לא עבדו, עומס התנועה היה רק לפני הכניסה לצומת, ולא בעת התאונה, ובלשונו: "היה פקק בשביל להגיע לצומת" (עמ' 4, שורה 7), וכן: "הפקק הגיע מהכיוון שאנו הגענו מהרמזור. הנתיבים אליהם השתלבנו הכל היה פנוי הם נוסעים בדוך. ישר" (שם, שורות 19-20).

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף את גרסת התובעות על פני גרסת הנתבעים. לאור האמור, הנני קובעת, כי הנתבע 1 הוא הנושא בעיקר האחריות לתאונה אשר נגרמה כתוצאה מסטיית רכבו אל עבר נתיב נסיעת רכב התובעת. עם זאת גם התובעת נושאת באחריות מסויימת לתאונה. יתכן כי לו היתה קשובה ודרוכה יותר להתפתחויות בכביש, היתה יכולה למנוע התאונה או לכל הפחות לצמצם נזקיה.

נוכח האמור לעיל, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 15,619 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ואגרת משפט ששולמה.

שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17.7%.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ט"ז אייר תשע"ה, 05 מאי 2015, בהעדר הצדדים.