תא"מ 16341-09-12 גבאי נ' גלבוע ואח'

תביעה כספית על סך 46,100 ₪, לתשלום חוב בגין דמי שכירות והלוואות שונות שעל פי הנטען, נטלו הנתבעים מהתובע בהזדמנויות שונות, במהלך תקופת השכירות.

לטענת התובע, בעל עסק להשכרת צימרים, השכיר לנתבע, בשנת 2008, צימר לתקופה של 3 שנים. במהלך תקופה זו, לטענתו, נהגה נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שהינה אשתו לשעבר של הנתבע, לבקר אצלו ואף נשארה ללון אצלו בסופי שבוע. לטענתו, במהלך תקופת השכירות פנו אליו הנתבעים, וביקשו הלוואות למטרות שונות כדלקמן: סך של 5,000 ₪ על מנת לקיים מסיבת בר מצווה לבנם, סך של 4,100 ₪ בשני שיקים לצורך תיקון המשאית של הנתבע, וסך של 22,000 ₪ על מנת להכניס את התובע כשותף לעסק הנתבע במשאית. בנוסף טוען התובע, כי הנתבעים נותרו חייבים לו 10,000 ₪ בגין יתרת תקופת השכירות.

ביום 26.11.12, ניתן נגד הנתבעים פסק דין בהיעדר הגנה. פסק הדין נגד הנתבעת, בוטל בהתאם להחלטת כבוד הרשם קבאני מיום 10.07.13, בעוד פסק הדין נגד הנתבע 2 נותר על כנו.

לטענת הנתבעת, מערכת היחסים החברית והעסקית היתה רק בין התובע לבין הנתבע. הנתבעת מכחישה כי לוותה כספים מהתובע למטרה כלשהי.

ביחס לשיק על סך 5,000 ₪ טוענת הנתבעת כי השיק נמסר לה ע"י הנתבע כמתנה ממנו, בעת שהגיע להשתתף במסיבת בר המצווה של בנם המשותף. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי לו ידעה שהשיק שמסר לה הנתבע, מהווה הלוואה שנטל מהתובע, היתה מסרבת לקבלו. מכל מקום, אף אם השיק ניתן לנתבע כהלוואה ולא כמתנה, חובת פירעונה על הנתבע לבדו, כמי שנטל את ההלוואה ולא עליה.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו מטעם הצדדים, ובסיכומי טענותיהם בכתב, אני מבכרת את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע, ולפיכך החלטתי לדחות את התביעה.

בהתאם להוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ינומק פסק הדין להלן באופן תמציתי.