תא"מ 15772-07-13 גאבר נ' יודקוביץ

תביעה ותביעה שכנגד, שהתנהלו בסדר דין מהיר, ונסבות על ההתחשבנות שבין עורך דין לבין לקוחו הנושה בעשרות חייבים, בקשר עם טיפול של עורך הדין בגביית אותם חובות. כל צד טוען כי בתום ההתחשבנות נותר הצד שכנגד חייב לו כספים. בדיקה טריוויאלית, תוך מסירת מידע מלא זה לזה, אמורה היתה להבהיר לצדדים את הדברים לאשורם, בלא צורך בהתדיינות משפטית. ברם הצדדים, הצהובים זה לזה, ראו להגיש חלף זאת תביעות הדדיות. שתי התביעות לוקות בחוסר בסיסי של נתונים באשר להכנסות, ההוצאות, והמוסכם בין הצדדים. התובע נסמך על טבלה מרכזת שהוא הודה בסיכומיו כי אינה נכונה, ואין לו מושג כמה כספים העביר לנתבע, אם בכלל, וכמה חייב לו הנתבע, אם בכלל. הנתבע, הוא התובע שכנגד, הודה מראש ביחס לתביעתו שלו, הרוויה ניחושים והשערות, כי אין בידו יכולת להעריך את סכום התביעה שלו, והמסמך היחיד שהוא נסמך עליו הוא חלקי ונטול מידע. בדלות ראיות זו, המדובר בשתי תביעות שנידונו להיכשל. אפרט.

רקע ועיקרי התביעות

1.הנתבע, הוא גם התובע שכנגד, עוסק ב"ייעוץ פיננסי" כהגדרתו, ובעיסוקו זה צבר בדרך שלא הובהרה מספר רב של חייבים שנותרו חבים לו כמה אלפי ש"ח האחד. הנתבע התקשר עם מספר עורכי דין לגביית חובותיו, אחד מהם – התובע (הוא הנתבע שכנגד), אשר מוסכם כי 30 תיקים נמסרו לטיפולו. מתי נכרת ההסכם – לא ידע איש לומר. עד מתי עמד ההסכם בתוקפו – לא ידעו הצדדים לומר, זולת הסכמתם כי היה זה ב"זמנים הרלבנטיים" (סעיף 3 לתביעה, סעיף 7 לכתב ההגנה). התובע טוען שההסכם היה בעל-פה, הנתבע – כי נכרת הסכם כתוב אך שאין לו עותק, והוא חושד כי הוא מצוי בידי התובע. מה היה תוכנו המדויק של ההסכם – התקשו הצדדים לומר, למרות שלעת סיום הגיעו להסכמה כללית שההסדר כלל את זכות התובע לשכר של 25% בתוספת מע"מ מן הגבייה בפועל, כמו גם ל"הוצאות", שטיבן נתון במחלוקת.

2.במהלך הטיפול התקיימה חלופת תכתובות דוא"ל נמרצת למדי בין הצדדים, שנסבה בעיקר על דרישת הנתבע לקבל מידע על הגביה בפועל. אף שהנתבע מרחיב בביקורתו על התנהלות התובע בעת המגעים ביניהם (שקשה לומר כי נתברכה בסבלנות, נועם, או שיתוף פעולה יתרים מצד התובע), התנהלות שהביאה את הנתבע לדבריו לחדול מן ההתקשרות עם התובע, הרי שמדובר בסוגייה דלת נפקות לענייננו: המחלוקת שבין הצדדים היא מהו הסכום הנכון שאחד הצדדים אמור להעביר לרעהו כתוצאה מן הפעילות בתיקים. רק בעניין זה נעסוק.

3.מוסכם כי בחלק מתיקי הלקוחות נפתחו תיקי הוצל"פ, שחלקם הניבו גבייה וחלקם לא. מוסכם כי בתיקים אחרים נשלחו מכתבי התראה בלבד. בכמה – התובע לא מנה, והנתבע אישר כי אינו יודע. כל שידוע הוא שעם עליית הטונים הצורמים ביחסי הצדדים עד כדי סיומם שלח התובע מכתב דרישה לנתבע לתשלום חובות נטענים, ומכאן כנראה הייתה הדרך קצרה לשיטת הצדדים להגשת תביעות משפטיות.

4.ראשון באדני הזינוק התייצב התובע. בתביעתו הקצרצרה ודלת הסימוכין טען בפשטות כך: הוא טיפל ב"למעלה מ-29 תיקי גבייה" עבור הנתבע. הנתבע נותר חייב לו 12,909.78 ₪ הוצאות, וכן 13,158.54 ₪ שכר טרחה. לתביעתו צירף רק "דו"ח התחשבנות" (שכך יכונה), שבו שורה אחת ביחס לכל אחד מ-30 תיקים, ובה נתוני שם החייב, מועד הפתיחה, סכום התיק, גובה שכר הטרחה, גובה שכר הטרחה ה"צמוד" (שלא הובהרה זיקתו לשכר הטרחה הבסיסי), ו"הוצאות צמוד". סיכום עמודות שכר הטרחה הצמוד וההוצאות מביא לסכומים שצוינו. משמיאן הנתבע לשלמם, נתבע.

5.כתב ההגנה היה לאקוני אף יותר מכתב התביעה. הסכום הוכחש מחוסר ידיעה. הנתבע ביקש לערוך התחשבנות ולא נענה. התובע לא העביר לנתבע דבר בתיקי הגביה שניהל.

6.לצד כתב ההגנה, הגיש הנתבע בגדרי ההליך "תביעה למתן חשבונות". בית המשפט התבקש לחייב את התובע לתת לנתבע חשבונות. מהם – לא פורט. בעקבותיהם ועל בסיסם יתבקש בית המשפט לחייב את התובע בתשלום. לעת הזו, הטעים הנתבע, אין בידו להעריך נכונה את סכום התביעה, אולם הוא מעריכו ב"הערכה גסה" ב-20,000 ₪. ברם אותה תביעה, הבהרתי, אינה יכולה להתברר כתביעה שכנגד בסדר דין מהיר. הנתבע המיר אפוא בהיתר את תביעתו בכתב תביעה שכנגד מתוקן, לפיצוי כספי: כיוון שהתובע הציג בינתיים תדפיס מפורט מתוך מערכת ה"עו"דכנית" של משרדו של כל שלושים התיקים, למד מהם הנתבע על גבייה בפועל של כ-13 אלף ₪, ולסברתו נגבה עוד כ-3,000 ₪ בתיק נוסף. הנתבע "מוכן להניח" כי לתובע היו הוצאות בקשר עם תיקים אלה של 1,760 ₪, מאשר כי הנתבע זכאי עוד לרבע מסכום הגביה בתוספת מע"מ, ומכאן סכום התביעה: 10,292 ₪. הנתבע אישר כי אינו ידוע מה מספר החייבים (קרי, גם אלו שההליכים נגדם לא הובילו לגבייה אלא הוצאות בלבד), שנגדם פתח התובע תיקי הוצל"פ, פרט לכך שמספרם "מועט".

7.התובע, בהגנתו מפני התביעה שכנגד, עמד על זכותו שלו לקבל את הסכומים שתבע בתביעה העיקרית, ולא הרחיב.

8.ניסיונות מספר להוביל את הצדדים לייתר את המחלוקת לא צלחו. הצעות לבירור הנתונים ביניהם, או בידי גורם חיצוני, כמגשר, בורר, או כמומחה מטעם בית המשפט – נדחו בידי הנתבע (כפי זכותו המלאה כמובן), וכך גם כל הצעה אחרת, וזאת אף עת עמדתי על הבעייתיות לכאורה של שני התיקים. הנתבע הודיע לבסוף ביום 5.10.2014 על סברתו כי כל חלופה לא תסכון, קרי התיק בשל להוכחות. אלו התקיימו אמש, הצדדים נחקרו וסיכמו, ועתה ניתן פסק הדין.