סעאידה נ' ובסקי ואח'

תיק זה עוסק בנזקי רכוש שהוסבו לרכבו של התובע עקב תאונת דרכים. הנתבעים הודו באחריותם ושילמו לתובע את סכום הנזק הישיר. השאלה היחידה שנותרה במחלוקת בין הצדדים הינה שאלת זכאותו של התובע להוצאות משפט.

הנתבעים, ובמיוחד הנתבעת מס' 2, טוענים כי אילו התובע היה מקדים פנייה אליהם בטרם הגשת התביעה, כי אז הם היו משלמים לו את סכום הנזק הישיר מבלי שיהיו מחויבים לשלם את הוצאות המשפט שהוסבו בעקבות הגשת התביעה. הנתבעים טוענים כי חובה זו לפנות לנתבעים טרם נקיטת הליכים משפטיים כנגדם מעוגנת בחובת התובע הכללית כניזוק להקטנת הנזק וכן מכוח עקרון תום הלב.

הנתבעים הפנו לפסק דינו של כב' השופט חאג יחיא ב- תא"מ (שלום ת"א) 160007-09 – יוסי חוגי נ' דמיטרי זינצ'נקו (פורסם בנבו, 17.04.2010), אשר קיבל עקרונית את העמדה המוצגת על ידם.

בפסיקה קיימות החלטות נוספות שנקטו בגישה הדומה לזו שננקטה בעניין חוגי הנ"ל: השופטת גלית אוסי שרעבי ב-תא"מ (שלום ת"א) 12716-11-14 – הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' דון לאון דוברי (פורסם בנבו, 21.09.2015); השופטת פנינה נויבירט ב-תא"מ (שלום ת"א) 6274-02-14 – טיולי מירא בע"מ נ' חנא קיסק (פורסם בנבו, 14.12.2015); השופטת מיכל ברק נבו ב-ת"א (שלום תל אביב-יפו) 28109/05 – גוילי ציון נ' אלון שי (פורסם בנבו, 23.11.2006); הרשם הבכיר אבי כהן ב-תא"מ (שלום ת"א) 34120-12-12 – הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 24.05.2014); וכן ב-תא"מ (שלום ת"א) 33556-03-13 – איילון בלו ליסינג בע"מ נ' קשר רנט א קאר בע"מ (פורסם בנבו, 24.07.2014).

לדעתי קבלה גורפת של העמדה המוצגת בהחלטות הנ"ל מעוררת קושי, שכן גלומות בה שתי הנחות שלמיטב הבנתי לא בהכרח משקפות את המציאות: הראשונה, שהפנייה המקדימה של התובע לנתבעים הייתה בכל מקרה נעשית שלא באמצעות עורך־דין, והנחה זו אין לה לעניות דעתי מקום באשר יש בכך כדי לפגוע בזכותו של כל אדם באשר הוא להיוועץ עם עורך־דין מטעמו שהנה חלק מזכותו להליך הוגן. השנייה, גם אם הפנייה המקדימה לנתבעים נעשתה באמצעות עורך־דין, הרי שבמקרה זה אין התובע זכאי להוצאות כלשהן בגין שכ"ט עו"ד וגם הנחה זו בעייתית במובן מסוים, שאם כך הדבר – תובע שכזה יעדיף בסופו של יום שלא לקבל ייעוץ וייצוג משפטי אם כל ההוצאות ימומנו מכיסו אף אם יזכה בדין והתוצאה המתקבלת, הלכה למעשה, היא פגיעה בזכות ההיוועצות עם עורך־דין.

עוד יש להדגיש כי אין חובה בדין המחייבת תובע בהליך אזרחי לפנות לצד השני בטרם פניה לערכאות דוגמת הליכים מתחום המשפט המנהלי. אין מקום לדעתי ליצור חובה שכזו על־ידי חקיקה שיפוטית. ודוק, מקום שהמחוקק ראה לנכון להגן על נתבע פוטנציאלי על־ידי חיוב התובע בפניה אליו קודם נקיטת ההליכים המשפטיים, הוא עשה כן במפורש [ראו לדוגמא: סעיף 81א1(ב1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967].

אינני סבור כי מימוש הזכות להיוועץ עם עורך־דין מהווה משום הגדלת הנזק, או אי־הקטנתו, כמו שאיני סבור כי פניה לערכאות המשפט ללא פניה מקדימה לנתבע עולה כדי חוסר תום לב. יש לזכור כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית, והגבלתה – בין במישרין ובין בעקיפין – צריכה להיעשות בצמצום, במשורה ורק על־ידי חקיקה מפורשת.

יחד עם זאת, סבורני כי אכן מן הראוי הוא להקדים פנייה לנתבע הפוטנציאלי ולשלוח לו דרישת תשלום (והתנהלות כזו אכן רצויה היא), ואם כזה הדבר לא נעשה, הרי שהדבר עלול להוות שיקול להפחתת הוצאות המשפט שייפסקו לתובע שבפועל זכה בתביעתו, אף אם זה לא היה בפסק־דין.

פסיקת הוצאות בסכום מופחת יש בה כדי לתמרץ תובעים פוטנציאליים למצות הליכי ההידברות מחוץ לכותלי בית המשפט אך בה בעת יש בה גם כדי לשפות תובע שלא פנה לנתבעים בטרם ההליכים המשפטיים ואשר תביעתו נמצאה מוצדקת בחלק מהוצאות המשפט שנגרמו לו. על אי־הפניה המקדימה "מענישים" את התובע באמצעות פסיקת הוצאות מופחתות.