תא"מ 15164-02-16 בן דוד נ' שלמיוב ואח'

לפניי תביעה כספית על סך של 7000 ₪ לתשלום חוב בשל מוצרים חד פעמיים שרכשו ממנו הנתבעים.

התובע היה בזמנים הרלוונטיים ליצירת החוב בעל עסק בשם "שי לי מפיות", שעיקרו שיווק מוצרים חד פעמיים ומפיות נייר איכותיות מודפסות. על פי המתואר בכתב התביעה, במהלך השנים 2012-2013, הנתבעים, אם ובנה, ניהלו והפעילו דוכן לממכר מוצרי צריכה ברחוב יחזקאל בירושלים ורכשו מהתובע מוצרים שונים עבור דוכן למוצרי צריכה שהפעילו. הם חויבו בהתאם למחיר המוצרים המוזמנים כפי שהציג להם התובע. על פי הנטען, בשלב מסוים חדלו הנתבעים מלשלם עבור הסחורה שהוזמנה, לאחר שקיבלו התראות מעיריית ירושלים בדבר פינוי הדוכן, ובסופו של יום, הדוכן פונה. אז החל התובע "במרדף" אחר הנתבעים בניסיון לגבות את חובו. הנתבע 1 הבטיח לשלם את החוב אך לא קיים את הבטחותיו. בחלוף הזמן עלה בידי התובע לאתר את נתבע 1 בחנותו החדשה בצומת בר אילן ושם סוכם כי התובע יכין מסמך המעיד על כוונת הנתבע לפרוע את חובו בתשלומים. ביום 12.3.2013, פגש התובע בנתבע 1 כאשר בידו הסכם פשרה מוכן לחתימה שמהותו התחייבות אישית בו התחייבו הנתבעים לפרוע את חובם לתובע על סך של 7000 ש"ח. הנתבע 1 חתם על המסמך בשמו ובשמה של אמו, הנתבעת 2, כאשר טען שאמו אינה חשה בטוב. לטענתו של התובע, חרף פניותיו הרבות לנתבעים, לא פרעו האחרונים את חובם. ביום 29.3.2015, נמסרה לנתבעים התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. ביום 28.4.2015 שוחח התובע עם הנתבע 1 והלה לא התכחש לעצם קיומו של החוב אלא טען כי הוא חייב סכום של 3000 ₪ בלבד.

הנתבעים מנגד, מבקשים לדחות את התביעה. לגרסתם, חתימת הנתבעת 2 על גבי כתב ההתחייבות עליו מתבססת התביעה היא מזויפת, ובגינה הגישו תלונה למשטרת ישראל. הנתבעים אף פנו למומחית כתב יד וזו קבעה בחוות דעתה כי החתימות על גבי כתב ההתחייבות אינן חתימות של מי מהנתבעים. משכתב ההתחייבות אינו חתום כלל על ידם וחתימותיהם זויפו, כי אז אין לתובע עילת תביעה כלפיהם. ביחס לטענת זיוף החתימה, טען התובע כי הנתבע 1 חתם על המסמך גם בשם אמו וחתימתו נעשתה בשונה מחתימתו הרגילה תוך זיוף עצמי מתוך כוונה להטעות ולטעון לזיוף המסמך. מכל מקום, בין הצדדים נעשה הסכם בעל פה ובהתאם לסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אין בכך לשלול את תוקפו. לשיטתו של התובע, דבר התקיימותו של חוזה בעל פה הוכח באמצעות ראיות חיצוניות בדמות התכתבויות קודמות שנערכו בין הצדדים במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה ותמלול שיחת טלפון שהתקיימה בין התובע לנתבע 1.

עיינתי בהסכם הפשרה. ההסכם נושא את שמות הצדדים – "הזוכה" מחד וה"חייבים", מנגד. החייבים מודים כי קיבלו מהזוכה סחורה בסכום הכולל של 7000 ₪ וטרם שילמו חובם לזוכה. הם מבקשים לפרוס את חובם ל-4 תשלומים שווים ומעוניינים למחוק את חובם לפני נקיטת הליכים משפטיים ולשלם לזוכה את הכספים שמגיעים לו והזוכה נאות לבקשת החייבים לפרוס את החוב ל 4 תשלומים שווים בסך של 1750 ₪ לחודש במזומן שישולמו החל מיום 1.5.13 ומדי חודש בחודשו. לא ישולם הסכום, התובע יממש את זכותו על פי דין לקבל את התשלום. באו על החתום: חתימתו של התובע ושמות הנתבעים.

הנתבעים מכחישים כאמור את חובם ואת חתימתם על הסכם הפשרה.

התובע הציג לפניי מסרונים הממוענים אל:"יעקב שלמיוב". ביום 29.10.2014, שאל התובע: "למה סגרת את הטלפון אנחנו קבענו אתה משחק משחקים". על כך השיב הנתבע 1 לאחר 5 ימים, ביום 4.11.2014: "אני לא משחק משחקים אני הלכתי לבקש הלוואה מהבנק אני צריך לקבל תשובה עוד יומיים תחכה קצת גם אני על קוצים". הנתבע טען כי לא כתב את המסרון וכי אינו מכיר כלל ועיקר את התובע והמספר טלפון אליו כתב התובע מסרון איננו מספר הטלפון שלו, דבר שהוכח כאינו אמת בדיון שנתקיים לפניי. תחת זאת, הוא בחר בקו של הכחשה גורפת – החל מהיכרות כלשהי עם התובע, לעצם החוב ולעצם קבלת המסרונים ותגובתו.

בתמלול שהוצג של שיחת טלפון קצרה בין התובע לנתבע, שאינו תמלול מקצועי אך התובע ניאות להשמיע את שיחת הטלפון באולם בית המשפט, נשאל הנתבע "מה נסגר איתך? אתה לא רוצה לשלם לי את החוב?". ענה לו הנתבע: "רוצה ללשם לך את החוב...השנה אני אשלם...אשלם לך השנה, השנה אשלם לך, החודש, סוף החודש אשלם לך...אני אשלם בעשירי לחודש...הזה שיבוא...אני אשלם לך 3000 שקל". על כך שואל התובע: "ומה עם שאר החוב?" הנתבע משיב: "איזה חוב?". והתובע עונה: "החוב הוא 7000 שקל היה". הנתבע נשמע מופתע, מתווכח עם התובע ומוחה על גובה החוב אם כי לא מכחיש כי חייב 3,000 ₪. התובע ציין בפניו שהוא לא טועה, כי "מה עם הצמדה ריבית".