תא"מ 15056-06-14 מסנבר נ' להב ואח'

1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 27.2.2014 בכביש 4. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 9,292 ₪, בגין שווי רכב (בניכוי שרידים), שכר שמאי והשחתת זמן ועוגמת נפש.

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת גובה הנזק.

3. לעניין שווי הרכב טוען התובע, כי היה בעת התאונה 7,700 ₪, בהתבסס על חוות דעת שמאי, שקבע כי הרכב הוא אובדן מוחלט. לעניין עגמת הנפש, התובע טוען, כי הושאר בלא רכב משך שנה, וכי הנתבעת 2 אמורה היתה מלכתחילה לשלם לכל הפחות את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, שכן אין חולק שמדובר בפגיעה מאחור, וכי הנזק למוקד האחורי לבדו הספיק להכרזת הרכב אובדן מוחלט. לדבריו, מצבו הכלכלי הדחוק לא אפשר לו לרכוש רכב חלופי קודם לקבלת הפיצוי.

4.הנתבעים טוענים, כי השמאי לא לקח בחשבון בקביעת שווי הרכב את עברו הביטוחי, זאת לאור עדותו של התובע עצמו, כי לרכב היו תאונות קודמות, ולאור תמונות הרכב, מהם ניכר כי היו נזקים שמקורם לא היה בתאונה המדוברת. עוד הם טוענים, כי אין מקום לחייב בעגמת נפש נוכח נסיבות הארוע, נוכח המקובל בתביעות מסוג זה, ונוכח אי-הוודאות באשר לנזק המיוחס לתאונה עצמה, שבעטיו לא שולם דבר על חשבון הפיצויים עד כה.

5.בשתי המחלוקות, אני סבור שיד התובע על העליונה, אם כי הפיצוי שיש לפסוק בגין עגמת הנפש שנגרמה לו הוא פחות מכפי שהוא תובע, ועיקרו באי-תשלום סכום שאינו שנוי במחלוקת (או שאינו אמור להיות שנוי במחלוקת).

6.ככלל, אילו חפצו הנתבעים לחלוק על הקבוע בחוות-דעת השמאי, היה עליהם לזמנו לחקירה או להגיש חוות-דעת נגדית. משלא עשו כן, רובץ עליהם נטל כבד ביותר להפרכת חוות-דעתו. עצם העובדה שנגרמו נזקים כלשהם לרכב התובע עובר לתאונה המדוברת אינו יכול, לבדו, להפריך את קביעת השמאי. מדובר ברכב משנת ייצור 1993; שוויו א-פריורי לוקח בחשבון, בין היתר, את המצב הפיזי בו יש לשער שיהיה רכב שכבר בילה כ-20 שנה ויותר על הכביש. הנטל להוכיח כי הנזקים המסוימים הם כאלה החורגים מהצפוי רובץ לפתחם של הנתבעים והם לא עמדו בו.

7.אף למעלה מהדרוש, התובע העיד כי בפועל היתה לו הצעה רלבנטית לרכישת הרכב במחיר 7,500 ₪ – סכום הקרוב מספיק להערכת השמאי כדי להקנות להערכת השמאי משנה תוקף. התובע אף העיד כי החליף את מנוע הרכב והשקיע בו סכומים נוספים, כך שעל פני הדברים אין סיבה לסטות כלפי מטה מהערכת השמאי.

8.באשר לעגמת הנפש – הרי שככלל אין זה נהוג לפסוק פיצוי עבור עגמת נפש כתוצאה מתאונת דרכים, למעט מקרים חריגים. ככלות הכל, בכל תאונה נגרמת מידה מסוימת של טרדה ואי-נוחות, אולם לא כל טרדה ואי-נוחות הם בני-פיצוי כספי. עגמת נפש חייבת להיות חמורה ביותר על מנת להיות בת-פיצוי. במקרה דנן, לאור נסיבותיו האישיות של התובע, ולאור אי-תשלום הסכום שבעיני לא אמור היה להיות במחלוקת רצינית (מרגע שהחליטה הנתבעת 2 שלא למנות שמאי מטעמה), אני סבור שיש מקום לסטות מהנוהג הרגיל. עם זאת, לא מצאתי שלסכום הנתבע (1000 ₪) יש ביסוס. אני פוסק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 540 ₪.

9.לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 8,832 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 379 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום. כן אני פוסק את הוצאות העד שהתייצב, מר רועי טסה, בסך 400 ₪, ומחייב את הנתבעים לשלם לו סכום זה, וכן לשלם את שכ"ט ב"כ התובע בסך של 1,563 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.