תא"מ 14826-07-10 דיימלר פייננשל סרויסס ישראל בע"מ ואח' נ' אלעטאונה ואח'

הרקע

1. תביעה זו עוסקת בתאונת דרכים בעטיה נגרם נזק לרכב התובעת בשל פגיעה שפגע בו הנתבע 2, שנהג ברכב של הנתבע 1, בלא שהיה לנהיגתו כיסוי ביטוחי לעניין אחריות כלפי צד שלישי.

2. במהלך הדיון הגיעו הנתבעים להסכמה בדבר חלוקת האחריות בינם לבין עצמם, כך שהנתבע 1 יישא ב- 35% מהאחריות לנזק והנתבע 2 יישא ב- 65% מהאחריות.

הצדדים נותרו חלוקים באשר לאחריות הנתבעים כלפי התובעת – אם ביחד ולחוד, כטענת התובעת והנתבע 2, או בהתאם לחלוקת האחריות כפי שהוסכמה.

דיון והכרעה

3. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים ושקלתי את מכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לחייב את הנתבעים, כלפי התובעת, ביחד ולחוד, במלוא סכום הנזק, הכל כפי שיפורט להלן.

4.אבהיר תחילה כי החיוב ביחד ולחוד יהיה בעל משמעות רק במקרה שהנתבעים לא ישלמו את חלקם בנזקי התובעת, כפי שהסכימו לחלוקת האחריות ביניהם. לפיכך, ככל שכל אחד מהנתבעים ישלם את חלקו בנזק, לא יהיה עליו להשלים ולשלם גם את חלקו של האחר בנזקי התובעת. רק מקום שאחד מהנתבעים יימנע מתשלום חלקו, יהיה על הנתבע האחר להשלים ולהעביר לתובעת את מלוא הפיצוי כפי שייקבע להלן, ואז יוכל לחזור ולדרוש מהנתבע שלא שילם, החזר של הסכום ששילם במקומו.

5. אחריותו של הנתבע 2 (להלן: הנהג) כלפי התובעת ברור, משהוא אחראי לתאונה, נהג ברשלנות ובחוסר תשומת לב, והורשע בשל אחריותו גם בהליך הפלילי שהתנהל בבית המשפט לתעבורה.

6.אחריותו של הנתבע 1 (להלן: הבעלים) כלפי התובעת נובעת מתוך התרת השימוש לנהג, בלא שיש כיסוי ביטוחי לצד ג' במקרה שייגרם נזק כתוצאה מאותה נסיעה, כפי שאכן קרה בפועל. הבעלים, שישב ליד הנהג בעת התאונה, ביקש או התיר לנהג לנסוע ברכב, כאשר הוא יודע או צריך היה לדעת שבמקרה וייגרם נזק, לא תישא המבטחת בפיצוי הניזוק, שכן הנהג אינו עומד בתנאי הפוליסה לפיה יש כיסוי ביטוחי רק לנהיגתו של הבעלים עצמו. הבעלים, בהתנהלותו זו, נחשב כשולח שאחריותו נקבעה בסעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כך:

"לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם."

לטעמי, ניתן לראות בבעלים שולח לעניין זה, ויש לראותו כמי שהעסיק את הנהג – אף אם לא בשכר - בעשיית המעשה של נהיגה ברכב, למען הבעלים שהיה נוסע באותו רכב, שכן פרשנות כזו עולה בקנה אחד עם המטרה של פיזור האחריות גם כלפי מזמין העבודה, השירות או המעשה, וגם כלפי מבצע העוולה עצמו. בשל כך, אחראי הבעלים כשולח, חב על כל דבר שעשה הנהג כשלוח, לרבות בנהיגתו הרשלנית של הנהג.

7.יתרה מזו, גם באופן עצמאי גרם הבעלים לנזקיה של התובעת, ככל שהיא תיתקל בקשיי גבייה: עם קרות התאונה, נגרם לתובעת נזק שאינה יכולה להיפרע בגינו מחברת ביטוח, באופן פשוט וללא קשיי גבייה.

אציין כי במקרה דנן, בנוסף להתרת השימוש תוך ידיעה להעדר כיסוי ביטוחי, הגדיל הבעלים לעשות והגיש דיווח מטעה ושגוי לחברת הביטוח אודות נסיבות התאונה, למרות שידע מה התרחש, בהיותו נוכח ברכב בעת התאונה.

8. משנמצא כי כל אחד מהנתבעים אחראי כלפי התובעת בשל הנזק שנגרם, או בשל הצורך לנהל תביעה זו ולגבות את הפיצוי שלא בדרך הפשוטה והקלה מול חברת ביטוח, נחשבים הנתבעים "מעוולים במשותף", כפי שנקבע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."

9.בית המשפט העליון בע"א ע"א 7008/09, ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ. מוסבאח עבד אל קאדר [07.09.2010], דן באחריות מעוולים במשותף כלפי הניזוק, לאור הוראות סעיפים 11, 77(א), 83(א) ו-84 לפקודת הנזיקין, וקבע בסעיף 37 לפסק הדין כך:

"צירוף כל ההוראות דלעיל מלמד כי כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק; הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם."

בהתאם לכך, חלוקת אחריות בין הנתבעים בהתאם למידת האשמה של כל אחד מהם, אינה פוטרת אותם מחובתם לדאוג לפיצוי התובעת – שניהם יחד, וכל אחד מהם לחוד.