אמדוקס (ישראל) בע"מ נ' זורוכוב ואח'

לפניי בקשה להורות על דחיית התביעה על הסף.

המשיבים הגישו תביעה כספית בגין נזקי רכוש שלטענתם נגרמו לרכב המשיבה 1 המבוטח על ידי המשיבה 2. בד בבד ניהלו אותם צדדים הליכים בבית משפט השלום בתל אביב במסגרת ת.א. 16683-03-16, בגין אותו אירוע. שם בסופו של יום ניתן פס"ד אשר קבע כי יש להטיל על המבקש (הוא הנתבע כאן) אשם בשיעור של 20% בעוד שעל נהג המשיבה 1 יש להטיל אשם בשיעור של 80% (להלן: "פסה"ד")

בקשת המשיבות לקבוע כי פסה"ד מהווה מעשה בית דין התקבלה.

עתה סבור המבקש כי דין התביעה להידחות. לשיטתו, נקבע בפסה"ד אשם תורם, קביעה זו אינה מהווה עילת תביעה עצמאית, זאת לאור לשון סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ופסקי דין אשר לגישתו תומכים במסקנה זו.

בקציר האומר ניתן לסכם את טענת המבקש והפסיקה אותה צירף היא כי אשם תורם שנקבע בפסק דין אחד מהווה מגן ולא חרב בתביעה נוספת. משכך, ככל שהניזוק מבקש לתבוע את המזיק אינו יכול לעשות זאת בהסתמך על טענת האשם התורם ועליו להגיש תביעה נפרדת במסגרתה עליו להוכיח את עילותיה.

המשיבות חולקות הבקשה ומפנות לפסיקה התומכת בטענותיהן.

עיון בלשון פסה"ד המהווה מעשה בית דין מעלה כי זה ניסוחו:

"למען הסר ספק יובהר שחלוקת האחריות אותה קבעתי היא 80% של נהג רכב הנתבעים (המשיבות – התוספת שלי א.ב.) ו- 20% של נהג רכב התובעת (המבקש – התוספת שלי א.ב.), וזאת בשים לב לראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו בפני".

כלומר, לא אשם תורם נקבע אלא חלוקת אחריות. אשר על כן, לא נדרש בית המשפט להידרש למחלוקת הפוסקים באם אשם תורם מהווה עילת תביעה עצמאית או שמא טענת הגנה בלבד.