אברמוביץ נ' קריגר ש"י עגנון 26 בע"מ ואח'

לפניי בקשה מטעם שתי הנתבעות להארכת מועד להגשת כתב הגנה עד יום 1.5.17.

תחילה אערוך סקירה של הקיים בתיק:

ביום 6.2.17 הגישה התובעת תביעה "חוזית, אכיפת הסכם, כספית, צוו עשה" ע"ס 40,960 ש"ח בסדר דין מהיר. עילת התביעה היא חוב כספי בגין דמי שכירות בסך 40,960 ₪.

ביום 23.3.17 הוגשה מטעם שתי הנתבעות בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה עד ליום 1.5.17 (להלן – "בקשת הארכה"). נטען בבקשה כי הן טרם שכרו עו"ד שייצגן וכי אין בדחייה בכדי לעכב את ההליך הדיוני. בנוסף, נטען כי התובעת לא הסכימה לבקשה.

ביום 23.3.17 הוגשה תגובה מטעם התובעת לבקשת הארכה, אשר אינה נתמכת בתצהיר. בתגובה נטען, כי מסמכי התביעה נמסרו לנתבעות ביום 6.2.17 ואלו השתהו והגישו את בקשתן במועד האחרון להגשת כתב הגנה. עוד נטען בתגובה, כי השתהותן של הנתבעות בהגשת בקשת הארכה מעידה על התנהלותן בהסכם וכל עיכוב נוסף פוגע בכיסה של התובעת באופן מהותי, דבר אשר מאלץ את התובעת לשלם דמי שכירות למקור אחר ללא גיבוי שכירות מתאימה מנכס שבבעלותה.

ביום 5.4.17 התובעת הגישה בקשה למתן החלטה, אשר אינה נתמכת בתצהיר. נטען כי הנתבעות לא הגישו תגובתן במועד שהורה להן ביהמ"ש ואף לא לאחר מכן. נטען כי בעיכוב זה מנסות הנתבעות לקבל דחייה או ארכה תוך "יצירת עובדות בשטח" ועל כן יש לדרוש מהנתבעות כתב הגנה לאלתר.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשת הנתבעות ובתגובת התובעת, אני מקבל את בקשת הארכה, תוך חיוב הנתבעות בהוצאות בסך 2,500 ₪ לתובעת, ללא קשר לתוצאות התביעה.

• הנתבעות לא קיימו אחר החלטתי להשיב לתגובת התובעת, ומצאתי לעשות חסד עם הנתבעות שאך בשל כך לא דחיתי את בקשתן.