תא"ח 22032-05-14 טביב נ' שיינין

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן על ידי ביום 06.07.2014 בתביעה לפינוי מושכר שהוגשה לפי פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

טענות המבקשת בתמצית הן, כי קיבלה את כתב התביעה אך עשתה טעות ולא הגישה כתב הגנה ורק הגיעה לבית המשפט ביום שהיה קבוע לדיון בתיק, אז גילתה כי כבר ניתן כנגדה פסק דין בהעדר הגנה.

התביעה הוגשה ביום 14.05.2014 ובה התבקש פינויה של המבקשת מדירה אותה שכרה בגין אי תשלום דמי שכירות ועילות נוספות.

ביום 06.07.2014 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, לאחר שהוצג לבית המשפט תצהיר בדבר ביצוע מסירה אישית של כתב התביעה לנתבעת כדין. פסק הדין חייב את הנתבעת לפנות את המושכר ולשלם לתובע סך כולל של כ- 6,468 ₪ .

בקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 09.07.2014.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל א לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

בדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד, יש להבחין בין פסק דין שניתן שלא כהלכה, שאז הביטול הוא מחובת הצדק, לבין פסק דין שניתן כהלכה וביטולו נתון לשיקול דעת בית המשפט. קיים שוני בשיקולי בית המשפט לגבי שני סוגי החלטות אלה.

בביטול מחובת הצדק בית המשפט בוחן את תקינות ההליך שהביא למתן פסק הדין, וככול שיוכח לבית המשפט הפגם הפוגע בתקינות ההליך, ייעתר בית המשפט לבקשה ושיקול הדעת במקרים אלו הוא מצומצם.