מירום ואח' נ' פאינרו

בפני בקשת הנתבעת לבטל פסק דין לפינוי דירת התובעים המושכרת לה, שניתן בהעדר הגנה ביום 26.12.16, לאחר שהתובעים שכנעו את בית המשפט כי בוצעה מסירה כדין של התביעה וההזמנה לדיון לנתבעת, וזו לא הגישה כתב הגנה ולא התיצבה לדיון.

עיינתי, עיין היטב בבקשת הנתבעת לביטול פסק הדין לרבות תצהירה מיום 12.1.17, בו התחייבה שלא להמשיך ולנהל בדירה פנסיון לכלבים, בתגובת התובעים ובהודעת הנתבעת אליה צורף תצהיר נוסף ואשר יש בה תשובה לתגובה (להלן: "התשובה"), ולאחר שקילת מכלול טיעוני הצדדים ונוכח העובדה, שלמעשה אינה יכולה להיות במחלוקת, כי הנתבעת אכן המשיכה בניהול פנסיון בדירה חרף הצהרתה, אני מתנה את קבלת הבקשה בהפקדת סכום נוסף (מעבר לסך של 3,000 ₪ שכבר הופקד) וזאת בסך של 21,000 ₪, בתוך 15 יום. להלן נימוקי החלטתי.

ראשית, כפי שקבעתי בדיון שהתקיים ביום 26.12.16, המסירה שביצעו התובעים, אשר ניסו למסור את כתב התביעה וההחלטה לידי הנתבעת, ומשלא הצליחו לעשות כן, הניחו את המסמכים בחצר הדירה, אשר הנתבעת הקיפה בגדר ושער נעול, הינה מסירה כדין.

לא שוכנעתי כי הנתבעת לא קבלה העתק מהתביעה והזימון לדיון, וטענותיה ביחס לאי ביצוע מסירה כדין, הינן קלושות. הנחת דבר הדואר בחצר הדירה (המגודרת) בהעדר אפשרות לגשת לדלת הכניסה, הינה מסירה כדין בנסיבות הענין.

מעבר לכך, קיים קושי של ממש לתת אמון בדברי הנתבעת ביחס לאי ידיעה אודות התביעה ומועד הדיון, שכן התברר שמדובר בנתבעת שהאמת איננה נר לרגליה, וזאת נוכח העובדה כי חרף הצהרתה כי לא תמשיך לנהל במקום פנסיון לכלבים (זאת בתצהיר שנדרש על ידי ביהמ"ש כתנאי לשקילת בקשתה לביטול פסק הדין אשר לא כללה כל התיחסות לשאלת ניהול הפנסיון בדירה), התברר כי היא עשתה כן, והדבר עולה ברורות מתמלול השיחה שצרפו התובעים לתגובתם ואשר יש בה להעיד כי הנתבעת היתה מוכנה לקבל כלב לשמירה בפנסיון במהלך חודש 2/17 בתמורה לתשלום. טענות הנתבעת כי התמלול אינו מלא, וכי ציינה בשיחה כי בעת הזו בשל החורף נמצאים ברשותה רק הכלבים שלה, איננה משנה עובדתית את העובדה העולה מהתמלול לפיה הנתבעת הסכימה לקבל כלב נוסף, בתשלום לצורך שמירה עליו, דבר המעיד כי היא ממשיכה לנהל את הפנסיון בדירה.

אמנם נכון כי הנתבעת מעלה הגנה לכאורית בבקשתה, שכן לטענתה התובעים (או לפחות התובעת 1) ידעו, במועד עריכת הסכם השכירות כי הדירה מיועדת לשמש גם כפנסיון לכלבים וחתולים, אלא שטענה זו, העומדת בסתירה מפורשת להסכם השכירות שנערך בין הצדדים, ומהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, אינה נתמכת בראיה כלשהי מלבד דברי הנתבעת עצמה. בהקשר זה אציין כי גם התמלול שצרפה לתשובתה איננו תומך כלל וכלל בטענותיה, שכן השוכר הקודם (שהוא כנראה יצר את הקשר בינה לבין התובעים) איננו מציין בשיחה עם הנתבעת כי ציין בפני מי מהתובעים כוונתה לנהל במקום פנסיון, וממילא גם לא נאות לתת תצהיר התומך בטענה זו.

ניכר מבקשת הנתבעת, כמו גם מטיעונה כי קיום הפנסיון בדירה אינו גורם כל נזק לתובעים (שכן אלו ממילא מכרו זכויותיהם בנכס לגורם אחר), כי היא סבורה שהוראות הסכם השכירות (בהן לא דאגה כי יכלל סעיף המתיר את קיום הפנסיון בדירה) אינן מחייבות אותה, והיא מנסה לייחס לתובעים מניעים נסתרים לא ברורים בעצם עמידתם על הפסקת השימוש בדירה לצורך הפנסיון. נסיון זה נדחה על ידי בשתי ידיים.

התובעים עומדים על קיום הוראות ההסכם וזכותם לעשות כן בהיותם בעלי הנכס (עדיין), ומשהנתבעת איננה סבורה כי חובה עליה לקיימם (גם כאשר היא מצהירה שמעתה ואילך תעשה כן), אין לאפשר לה למשוך את ההליך המשפטי ולהאריכו, מקום בו בחרה שלא להתגונן כנגדו בהזדמנות שניתנה לה לעשות כן.

חרף דברי אלו, והתרשמותי הברורה כי הנתבעת מנסה להאריך את ההליך עד אשר הזכויות בדירה יועברו לרוכשיה מהתובעים, ונוכח העובדה כי מדובר בסעד של פינוי מדירת מגורים (שאינה נחוצה כרגע לתובעים לצורך מגוריהם), וכן לנוכח העובדה כי עד להגשת התביעה שילמה הנתבעת את דמי השכירות כסדרם, אני סבורה כי אין לדחות את בקשתה (ולו בשל האפשרות הקלושה שתצליח להוכיח טענתה בדבר קיום הסכמה לניהול הפנסיון בדירה), אולם יש להתנות זאת בתנאים שיבטיחו שהתובעים לא יצאו ניזוקים מקבלתה.