ת"ת 60957-01-14 בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' והבי

העניין שבפני, התנגדות הנתבע לתובענה אשר הוגשה כנגדו על סכום קצוב.

התובענה אשר הוגשה על ידי התובע הינה תובענה כספית ע"ס (קרן, נכון ליום הגשת התובענה) 17,068 ש"ח, בגין יתרת חובה אשר נצברה בחשבון מס' 796042 אשר נוהל על שמו של הנתבע אצל התובע. בנוגע לאותה יתרת חובה הוגשה תובענה קודמת וביום 2.5.2012 אישר הנתבע את יתרת החוב שהייתה רלוונטית לאותו שלב, ואולם לטענת התובע, הסדר הפשרה הופר באופן בו נותרה יתרת חוב כמפורט בכתב התביעה. לכתב התביעה צורף מכתב התראה מיום 17.10.2013, המתריע על צבירת פיגורים בהסדר החוב.

הנתבע הגיש התנגדות לתובענה. לדבריו של הנתבע, אינו חייב לתובע כל סכום שהוא. לדבריו, חשבון הבנק שלו היה ביתרת זכות בסך של 8,000 ש"ח, ביקש למשוך אותם ונענה בסירוב, אלא רק לאחר סגירת חשבונות הבנק שלו, ולדבריו לא היה טעם בפעולות אלה.

יש לציין שהנתבע לא צירף ולא מסמך אחד להתנגדותו, וכל אשר נטען הינן טענות בעלמא, המתעלמות מהסכם פשרה המאשר את חובו הנטען של הנתבע, ההסכם מיום 2.5.2012.

ביום 1.10.2014 התקיים בפני דיון בהתנגדות. במסגרת דיון זה חזר הנתבע על גרסתו, לפיה כיסה את החיוב, אולם לא הציג כל אסמכתא מטעמו. כאשר הוצג בפניו הסכם הפשרה, והוא נשאל לגביו, אמר שעמד בקיום הסכם הפשרה, אולם תיעוד לתשלומים לא היה בידיו.

בסיומם של דברי הנתבעת, מטעמים של מתן זכות הטיעון, ועל מנת שתהא התמונה השלמה בפני, הוריתי לתובע להגיש העתק מכל דפי החשבון מיום הסכם הפשרה ועד מועד הגשת התובענה (על מנת ללמד האם בוצע תשלום כלשהו לאחר הסכם הפשרה, כדברי הנתבע) והוריתי כי ככל שבוצעה העברה מהחשבון לחשבון בנק אחר, תצורפנה אסמכתאות לאמור.