ת"ת 58462-03-14 עירית לוד נ' עהד

בפני בקשת המבקשת להתיר לה להתגונן בפני תביעה על סכום קצוב, על סך כ-5,200 ₪, שהגישה המשיבה בקשר לחוב נטען הנוגע לנכס ברחוב דרכי משה 5, לוד. יצוין כי בכתב התביעה פורט מספר הנכס נשוא התביעה (70402999800) ובנספחים לכתב התביעה נרשמה כתובתו של הנכס – אולם בגוף כתב התביעה נרשם (בשורה השניה לסעיף 2) כי הנכס נמצא ברחוב שניר.

כעולה מההתנגדות ומדברי המבקשת בדיון, דומה כי לאור ציון שמו של רחוב שניר בכתב התביעה סברה המבקשת כי כתב התביעה מתייחס לנכס אשר אינו מוכר לה.

בדיון שהתקיים בפני ביום 20.10.14 פירטה המבקשת, בעזרת קרובת משפחתה שנכחה בדיון וסייעה בייצוגה, את טענותיה בדבר היותו של הנכס בו היא מתגוררת נכס השייך לחמותה (הפטורה, לטענתה, מתשלום ארנונה מפאת גילה המתקדם) ואף טענה כי עמדה בקשר עם בעלי תפקידים אלו ואחרים אצל המשיבה בנסיון לברר את הטענות בדבר החוב המוכחש. המבקשת לא תמכה טענותיה באסמכתאות – לא בהתנגדות ולא במהלך הדיון.

ב"כ המשיבה טען מנגד כי חיוב בארנונה הוא מס אמת שאף אין צורך להגיש דרישה בגינו, ושאין ליתן רשות להתגונן כאשר הבקשה אינה מפורטת וכל שיש בה הן אמירות כלליות.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .

יש להניח, לצורך הבקשה בלבד, כי יהא בידי המבקש להוכיח את טענותיו שהובאו בתצהיר ובמקרה כזה עומדת לו הגנה לכאורית.

לאור התצהיר הלקוני שהוגש על ידי המבקשת, אני סבור כי יש לעשות שימוש בסמכותי במסגרת תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").