ת"ת 52313-05-15 מנהל מקרקעי ישראל ירושלים נ' דבוש

1.בפניי בקשת פסלות רשם משבת בדין.

המשיבה הגישה תביעה כספית כנגד המבקש, כבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב. לטענת המשיבה, חב המבקש בדמי חכירה שלא שולמו חרף חובתו לעשות כן. המבקש הגיש התנגדותו לתביעה, וזו נקבעה בפניי, ליום 30/11/2015. בתחילת הדיון עודכנו הצדדים כי המותב, בתקופת היותו עו"ד, עבד במשרד ב"כ המשיבה. אף צד לא מסר התנגדותו להמשך הדיון בעקבות אמירה זו, ומשכך התקיים דיון לגופה של ההתנגדות.

2.כפי העולה מפרוטוקול הדיון, במהלך הדיון נערכה הפסקה, לצורך בחינת נתונים הרלבנטיים לתיק, כאשר בית המשפט קיבל תיק אחר לדיון. לאחר ההפסקה, הושגה הסכמה דיונית לפיה יועבר למשיבה העתק מהיתר הבניה הרלבנטי לצורך בחינת טענות המבקש כי החיוב בדמי החכירה נערך על בסיס שטח גדול מזה הקיים בפועל; כי יוגש חישוב חדש ככל שמדובר בשטח שאינו נכון; וכי בהעדר הסכמות יינתן פסק דין על החישוב המתוקן שיוגש.

3.ביום 20/12/2015 הוגשה בקשה זו, לפסלות רשם בתיק, בטענה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, וכי יש להבטיח את מראית פני הצדק ולמנוע חשדנות. עוד באותו היום התבקשה הבהרה מדוע הוגשה הבקשה שלא בהזדמנות הראשונה, ובתגובה טען המבקש כי המדובר בהזדמנות הראשונה בה היתה אמורה הטענה לעלות.

במסגרת תגובתה, המשיבה מביעה התנגדות לבקשה, שכן לשיטתה המחלוקת הינה מחלוקת אריתמטית, כי לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, וכי ממילא קשרי העבודה בין המותב ומשרד המשיבה הסתיימו לפני כעשור שנים.

דיון

4.לאחר שנתתי דעתי לעמדות הצדדים, מצאתי לדחות את הבקשה, וזאת הן מהפן הפרוצדורלי והן מהפן המהותי. בפן הפרוצדורלי, טענת פסלות יש לטעון "לפני כל טענה אחרת" ומיד "שנודעה עילת הפסלות", ר' לכך תקנה 471ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. על הטעמים למועד העלאת הטענה ר' ספרו של כב' השופט י' מרזל, דיני פסלות שופט (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין), עמ' 64.

בהתאם, היה על המבקש להגיש הבקשה סמוך לאחר עדכון בית המשפט את הצדדים בעניין זה, או לאחר ההפסקה שהתקיימה במהלך הדיון. לא ניתן כל הסבר להגשת הבקשה כ- 20 יום לאחר מועד הדיון וההסכמות הדיוניות, והכיצד ניתן לפרש מועד זה כהזדמנות הראשונה להעלאת הטענה. משלא הוגשה הבקשה בהזדמנות הראשונה, אפוא, אין מקום לקבלה.

5.אף לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות. המבחן הנוגע לפסלות שופט הינו החשש הממשי למשוא פנים. המבחן הינו מבחן אובייקטיבי, ר' לכך ע"א 3863/04 הג'ונגל של אלי (1998) בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו). בחינת שאלת משוא הפנים תעשה על ידי השופט "הסביר", בהסתמך על מכלול הנסיבות שנוצרו והאם אלו יוצרים יסוד לסכנה שהשופט יהיה בעל דעה קדומה, ר' לכך ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673, 677 (סעיף 7 להחלטה). יישומה של ההלכה, שהיא נסיבתית בעיקרה, הביאה ליישום אמת מידה של יכולת הפתיחות לשכנע שופט בטענות אותו בעל הדין, או עד כמה השופט נעול בדעתו, ר' לכך ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 80, 84 (סעיף 5 להחלטה).

מנגד, יש לזכור כי טבעי, ואף רצוי, כי השופט יגבש לעצמו עמדה במהלך המשפט, עמדה שהיא חלק מהליך החשיבה והבניית שיקול הדעת, ר' ספרו של מרזל, בעמ' 134 והאזכורים שהובאו שם. השאלה הינה האם יש בעמדה שגיבש השופט, כביכול, כדי למנוע ממנו להמשיך לשבת בדין ולהכריע בסוגיה העומדת לפתחו, בהגינות.