ת"ת 51464-11-16 עירית ראשון לציון נ' מזרחי

המשיבה הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בראשון-לציון תובענה על סכום קצוב על סך 21,148 ₪, כנגד החברה, הנתבעת 1 וכנגד המבקש, כבעל השליטה בה, מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "החוק").

המבקש, אשר אינו מיוצג, טען בתצהירו כי בהתאם להוראות חוק החברות, לא ניתן להרים מסך במקרה דנן. ברם, בדיון אשר התקיים לפניי תיקן טענתו וטען כי בהתאם לסיפת סעיף 8(ג) לחוק, על המשיבה הנטל להוכיח כי התמלאו במקרה דנן הנסיבות המיוחדות הקבועות שם. עוד טען המבקש בתצהירו, כי לא הומצאה לידיו התראה טרם הגשת התובענה, ברם, המבקש לא חזר על טענה זו בסיכומיו בדיון ודומה כי נזנחה על ידו.

כידוע, תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק, לאפשר לרשויות המקומיות גבייה יעילה של חובות ארנונה ולמנוע מחברות פרטיות להתחמק מחובתן לשלם ארנונה לאחר שהפסיקו פעילותן, על דרך של הברחת נכסים. אלה התנאים שנקבעו: הנכס אינו משמש למגורים; המחזיק בנכס הוא חברה פרטית; החברה אינה דייר מוגן; קיים חוב ארנונה סופי אשר לא שולם; מי שמבקשים לגבות ממנו את החוב הוא בעל השליטה המחזיק בעסק; ומתקיימות לגבי בעל השליטה הנסיבות הקבועות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה בשינויים המחויבים. המשמעות היא כי המחוקק יצר חזקה הניתנת לסתירה שלפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, ללא תמורה [על חוקתיות ההסדר ותנאים נוספים ר' פסק-דינו של כב' השופט (בדימוס) ד"ר מודריק ב-עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין ואח' נ' עיריית רעננה, מיום 16.10.07].

טענתו של המבקש מתמקדת בשאלה על מי מוטל הנטל לסתור את החזקה הקבועה האמורה. לשיטתו, על המשיבה להוכיח הברחה. ברם, הלכה פסוקה כי החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, חלה הן ביחס לשאלה האם הועברו נכסים לבעל השליטה והן ביחס לשאלה אם הועברו בתמורה או בתמורה חלקית. כלומר, לא רק שהרשות המקומית אינה צריכה להוכיח שאל בעל השליטה הועברו נכסים ללא תמורה, אלא שהיא כלל אינה צריכה להוכיח שהועברו נכסים אל בעל השליטה [ר' 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון, מיום 25.10.12]. ביחס לשאלה האם על העיריה להוכיח כי היו לחברה נכסים בכלל עובר להפסקת פעילותה, קיימת מחלוקת בבתי המשפט המחוזיים [ר' ההפניות בסעיף 55 לפסק-דינו של כב' השופט אבי סתיו בתא"מ (ראשל"צ) 50186-12-14 עירית לוד נ' ספקטור ואח', מיום 5.7.16].

בענייננו, טענות המבקש הנוגעות לאי הברחת נכסים נזכרות בסעיפים 13-16 לתצהירו והן נטענו בכלליות ובסתמיות, ללא פירוט ומבלי שצורפה כל אסמכתא ביחס לנכסים שהיו לחברה, להכנסותיה וביחס למה שנעשה באלה עם הפסקת הפעילות. כידוע, על המבקש היה להיכנס לפרטי הגנתו ולפרט את טענותיו.

לצד זאת, נחה דעתי כי יש מקום לייתן למבקש רשות להתגונן על מנת לאפשר לו להוכיח שנכסי החברה, אם היו כאלה, לא הוברחו לידיו. זאת, בהינתן שההלכה הפסוקה מורה לנו כי בשלב זה של רשות להתגונן על בית המשפט לבחון האם עומדת למבקש הגנה, ולו בדוחק.