ת"ת 51161-02-16 בנק הפועלים בע"מ נ' ימיני

1.בפני התנגדות לביצוע תביעה, על סך 71,234 ₪, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 519248-12-15), ושעניינה ערבותו של המבקש לחובותיה למשיב של אחת, הגב' סגולה שומרוני (להלן – "החייבת"). על פי כתב התביעה, ערב המבקש להלוואה בסך 63,000 ₪ שנטלה החייבת – שיתרתה בעת הגשת התביעה היתה כ-59,000 ₪, בצירוף כ-11,000 ₪, שהם חלקו של המבקש (30%) בסך ההוצאות המשפטיות שנצטברו על חובה של החייבת (כדי שיעור הסכום לו ערב מתוך החוב הכולל).

2.בתצהירו התומך בהתנגדות מספר המבקש, כי ביולי 2009 ערב להלוואה הנזכרת, אותה הפסיקה החייבת לפרוע בסמוך לאחר נטילתה, שאז העמיד המשיב לחייבת הלוואה נוספת, בסך 61,000 ₪, כבר בספטמבר 2009, כדי להסדיר את ההלוואה הראשונה ולצורך הוצאות נוספות. הלוואה נוספת זו הועמדה לחייבת בלא שמי מבין המשיב או החייבת מיידע את המבקש או מקבל את הסכמתו לכך. לפיכך טוען המבקש, כי יתרת החוב הנתבעת היא יתרת החוב בהלוואה השניה, שאינה בערבותו ואינה מחייבת אותו, ומכל מקום, כי הוא פטור מערבותו נוכח העמדת ההלוואה השניה.

3.המבקש נחקר על תצהירו, ואישר כי החייבת היא אחותו, וכי מעת לעת הפקיד סכומי כסף לחשבונה, על מנת לעזור לה. הוא סיפר עוד, כי אחותו החייבת היא שדיווחה לו שההלוואה הראשונה נפרעה. הוא נשאל גם באשר לכתובתו ולמספר הפקס שלו, ומסר דיווחים על כך.

4.נוכח מגעים בין הצדדים, שלבסוף לא הניבו פרי, נקבעה הגשת סיכום טענות בכתב. המבקש הרחיב מעט, וטען כי על פי מסמכי הבנק נכנסה החייבת לפיגור בהלוואה באמצע 2012, שאז היתה יתרת החוב נמוכה בהרבה מכפי זו שנתבעה, אולם איש לא פנה אליו, אלא רק בשנת 2015 – פניה שאף היא לא נמסרה לו. לדבריו, בשנת 2013 טיפל עבור אחותו ובעלה במכירת דירה, והגיעו לידיו סכומי כסף גדולים שלהם, שיכולים היו לשמש לסגירת ההלוואה לה ערב, אך שימשו בסופו של יום למטרות אחרות, ולפיכך נגרם לו נזק בשיעור מלוא יתרת החוב בהלוואה, נוכח אי-יידועו על אודות חוב הפיגורים. לסיכום טענותיו צרף המבקש מסמכים רבים שלא צורפו להתנגדות, וביניהם הסכם מכירת הדירה, יפוי כוח שנמסר לו, וכיו"ב.

5.משיב הרחיב אף הוא, וטען שהודעות נשלחו למבקש לכתובת אותה מסר למשיב. עוד טען, כי המבקש, שהיה ער למצבה הכלכלי של אחותו, כפי שציין בעצמו בחקירתו, אינו יכול להסתתר מאחורי אמירה כללית כאילו סבר שההלוואה נפרעת כסדרה. לבד מכך, הגנתו היא הגנה כללית וסתמית, ולא ניתן להשתית על פיה רשות להתגונן.

6.לאחר שקילת טענות הצדדים, דומני שזהו מהמקרים בהם יש להתנות את הרשות להתגונן בתנאים.

7.כידוע, רשות להתגונן ניתנת ביד רחבה, וכל אימת שהבקשה מגלה סיכוי להגנה מפני התביעה, אולם בד בבד גם נקבע כי "לא תינתן רשות להתגונן למבקש שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו" (ע"א 594/85 זהבי נ. מגרית, פ"ד מ"ב (1) 721, 722).

8.אין ספק, כי ההתנגדות והתצהיר, מלכתחילה, הם לאקוניים למדי, ומנגד, כי הם מרמזים על קיומה של הגנה ראויה, הנובעת מטענת אי-היידוע של המבקש אודות היווצרות הפיגור והצטברותו (וצודק המבקש, כי המשיב לא הוכיח ההפך בחקירתו, חרף השאלות אודות כתובתו בזמנים הרלבנטיים; טענות המשיב בעניין זה בסיכומים לא התבססו על חומר הראיות שבפני). טענות אלה היה על המבקש לטעון ביתר פירוט, באופן דומה לדרך בה נעשה הדבר בסיכום טענותיו – אלא שסיכום הטענות אינו המקום לעשות כן, וגם לא השלב בו ניתן להגיש מסמכים נוספים.