ת"ת 45761-10-13 פלאפון תקשורת בע"מ נ' עבד אל קאדר

בפני התנגדות לביצוע תביעה בסך 22,003 ₪, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל, ובה נדרש המבקש לשלם למשיבה את יתרת החוב שנוצרה בעקבות התקשרותו איתה לקבלת שירותי טלפון סלולרי ולרכישת מכשירים.

עפ"י התצהיר התומך בהתנגדות, היה המבקש לקוח העומד בהתחייבויותיו, עד שנעצר על ידי המשטרה, וכל רכושו חולט, לרבות מכשירי הטלפון, ומאז לא יכול היה יותר לעמוד בהתחייבויותיו. לדבריו, בני משפחתו פנו אל המשיבה וזו הבטיחה לנסות ולסייע בהסדרת העניין, אולם לא עשתה דבר. המבקש המשיך להיות מחויב בחיובים שוטפים, למרות שהמכשירים היו מנותקים ומחולטים. עוד הוא טוען, באופן כללי, כי הוא חולק על החיובים השונים ועל אופן ביצועם. באופן ספציפי הוא טוען שחשבונית אחת שולמה, על סך של 1,800 ₪, אולם התשלום לא הופחת מסכום התביעה. המבקש סבור שהדבר מעיד על חוסר תום לבה של המשיבה.

המשיבה ויתרה על חקירת המבקש, והצדדים סיכמו טענותיהם. המבקש חזר על טענותיו שבעובדה (אם כי השמיט את הטענה אודות התשלום שלא נלקח בחשבון), ועתר לקבלת רשות להתגונן, מאחר שאין לחייבו בחיובים בעבור "יציאה מתכנית", לאור הנסיבות שבעטיין נאלץ להפסיק את התקשרותו עם המשיבה, וכן לאור יתר טענותיו כאמור לעיל. המשיבה טענה, כי טענות ההגנה כוללניות מדי, ואינן עומדות ברמת הפירוט הנדרשת על פי הפסיקה; ועוד, כי נסיבות הפרת ההסכם אינן פוטרות את המבקש מעמידה בו או מנשיאה בתוצאות ההפרה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני שיש מקום לתת רשות להתגונן מוגבלת בהיקפה, ובכפוף לתנאי, כפי שיפורט.

אין צורך להתעכב על ההלכות הידועות, לפיהן חובה על נתבע, העותר לקבלת רשות להתגונן, לפרט את הבסיס העובדתי המקים את הגנתו הנטענת. למעט סיפור המעצר ותוצאותיו, אין ההתנגדות כוללת טענות מפורטות שכאלה. הכחשה סתמית של החיובים אינה מספקת; גם טענה סתמית בדבר תשלום סכום כלשהו, שלא נתמכה באסמכתא כלשהי, אינה מספקת (וממילא המבקש ויתר עליה משהשמיטה מסיכומיו). לפיכך, טענות אלה אינן יכולות לשמש בסיס לרשות להתגונן.

שונה היא טענת נסיבות ההפרה, היא הטענה המפורטת היחידה שבפני בית המשפט.

הפרת ההסכם עצמה אינה שנויה במחלוקת. הפרה זו אינה נעוצה, אף לשיטת המבקש, בהתנהלות המשיבה. לפיכך, לכל היותר, יכולה לעמוד למבקש טענת "סיכול", לפי סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. אמנם, טענה זו לא נטענה במפורש, והפסיקה גם אינה ממהרת להכיר בנסיבות שונות כסיכול, אולם בשנים האחרונות חל ריכוך מסוים בעמדת הפסיקה, נוכח התחזקות אלמנטים חוזיים כגון תום הלב בקיום החוזה (ע"י הצד הנפגע מההפרה, דהיינו: המשיבה), ושוב לא ניתן לקבוע, כי ההגנה לחלוטין חסרת סיכוי.

עם זאת, אין להתעלם גם מכך שהטענה לא הועלתה במפורש, וכי התשתית העובדתית לביסוסה היא גבולית ביותר, בשים לב לכך שהמבקש לא נכנס לפרטי הפרשייה שבעבורה נעצר, כשנה קודם להגשת ההתנגדות, ולא סיפק מידע באשר למידת הציפייה שיכולה היתה להיות לו אודות מעצר שכזה.

זהו, אם כן, מקרה בו הרשות להתגונן היא גבולית, וכמעט ניתן לומר שבית המשפט עושה חסד עם המבקש כשהוא נעתר לבקשתו, ולו חלקית. לפיכך, זה מהמקרים בהם נכון להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת ערובה מתאימה.