ת"ת 44507-08-14 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' ויצמן

העניין שבפני, התנגדות הנתבע לבקשה לביצוע תובענה לסכום קצוב אשר הוגשה כנגדו, וכן בקשה לעיון חוזר בתנאים אשר נקבעו לצורך עיכוב הליכי הוצאה לפועל עד תום הדיון בהתנגדות (מקום שנקבעה ע"י הח"מ חובת הפקדת ערובה בסך 20,000 ש"ח כתנאי לעיכוב הליכי הוצאה לפועל).

בתמצית ייאמר, כי התובענה הינה תובענה כספית ע"ס 39,738 ש"ח בגין ערבותו לכאורה של הנתבע לחיוביהם של חייט דוד וסיגלית (הלווים) אשר נטלו מאת התובע הלוואה מובטחת בשעבוד, כאשר לאחר סיום הליכי מימוש הנכס המשועבד נותרה יתרה בלתי מסולקת, לטענת התובע, כאשר אותה התובענה נוגעת למחצית אותה יתרה בלתי מסולקת (שכן היה ערב נוסף לאותו חיוב).

הנתבע טען במסגרת התנגדותו, כי התובע הפר את חובת היידוע, מקום שלא נמסרה לו כל הודעה אודות הליכי המימוש, לא בשלב תחילת הליכי המימוש משנת 1999, ולא בתקופה בה הוגשה כנגד הלווים התובענה בגין יתרת החוב לאחר סיום הליכי המימוש (שנת 2012);

עוד מוסיף הנתבע, כי פנה לתובע מספר פעמים בדרישות לקבלת מסמכים ונתונים מהותיים לצורך בחינת החיוב, וכי נתונים אלו לא נמסרו לו, חלקם נתונים מהותיים והם קיומו של נושה מובטח נוסף, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, נושה מובטח אשר קיבל לידיו חלק מן התמורה הנוגעת למימוש המקרקעין – ובכך הופרה חובת היידוע של הערב על נתונים מהותיים אשר יכול והיה בהם כדי להשפיע על החלטתו האם לערוב לחיוב הנערב, אם לאו.

הוסיף הנתבע וטען כי הליכי הוצאה לפועל כנגד הלווים לא מוצו, אולם הואיל וניתנה החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל בהקשר זה, ולא הוגש ערעור לגביה (או בקשה לביטול ההחלטה), הרי שטענה זאת אינה רלוונטית למחלוקת שבפני.

הוריתי לתובע להשיב להתנגדות, וזאת מטעמים של יעילות דיונית. התובע השיב כי הנכס מומש בהסכמה לבקשת אחד הלווים, לקונה אשר פרטיו נמסרו על ידי אחד הלווים, ובהתאם מומש הנכס בחודש נובמבר 2009, וביום 18.3.2009 פנה התובע ללווים, התריע על כוונתו לנקוט בהליך בגין יתרת החוב, תוך שהעתק הועבר אף לערבים (ובהם הנתבע דכאן).